אורליין

פרק 1:
אני לא יודעת מה אני הולכת לכתוב. הכל זורם לי מהכתיבה.

הנערה היפה אשר התהלכה ברחוב צדה את עינו של ברק. כהרף עין הוא החל לנבוח לעברה והשתוקק לרוץ אליה. הנערה נעצרה והביטה בכלב הגדול הלבן, הקשור לעמוד. כלב מסכן, חשבה לעצמה אורליין והתקרבה אליו. היא ליטפה את ראשו. בן רגע כל סערת רוחה נעלמה והתחלפה ברכות ורחמנות. חיות הוציאו מימנה את הפן העדין הזה, שהיה מנוגד לאופיה האכזרי. ברק ליקק את ידה והיא חייכה. "סליחה, זה הכלב שלי" שמעה מעליה קול, ומיד בושה הציפה אותה. כאשר הייתה עם בעלי חיים שכחה הכל, אפילו שזה כלב של אדם זר, ואולי הוא לא ירשה לה לטפו. "סליחה שאני קיימת" סיננה וקמה על רגליה. "חכי, זה בסדר. הכרנו על רגל שמאל. אני נדב, ואת?" שאל. אורליין הרימה אליו את ענייה הירוקות בחמת זעם. "אני מעדיפה להמשיך ללכת. תודה" אמרה בטון קריר וחלפה על פניו. "אדישות אה? מכיר את זה" אמר נדב שהלך לצידה. "אולי תעוף מפה?" "זה שטח ציבורי. לא כמו הכלב שלי" אורליין שתקה. היא לא שמחה כלל על המלווה החדש שקיבלה. "הכלב שלך נובח" ניסתה להסיח את דעתו. "שינבח" אמר נדב וחייך אליה. "אכזרי" אמרה אורליין. "אני? ראית איך את מתייחסת לאנשים?" לאורליין נמאס. "תעוף מפה" אמרה וענייה ירו להבות אש לעברו. "זה מקום ציבורי, למה מה תעשי לי?" שאל בהתגרות. "אני לא ארד לרמה שלך" אמרה אורליין והרגישה איך הבחור הזה עולה לה על העצבים. באותו רגע הגיע מי שהכי לא רצתה שיבוא. "אדם.." היא החווירה מיד כסיד. "אחי, זאת קרירה מידי בשבילך.." אמר ומשך את נדב משם. אך הוא לא היה מוכן להרפות. "אהבה מעוורת" אמר אדם בגיחוך. "אולי, אבל מי אמר שאני מאוהב?" שאל נדב בהתגרות ונעמד מולו. אותו רגע השניים החלו לריב ולהכות אחד את השני. אדם לא היה טיפוס שמוכן שיתנשאו עליו, בטח שלא בנים. אך גם זה מה שנדב חש, זה כביכול היה המכנה המשותף בניהם. אורליין התרחקה מהאיזור במהירות והמשיכה לאורך השביל. כעבור כמה דקות חשה מישהו נוגע קלות בכתפה. "אני המלווה שלך, לא שכחת אותי נכון?" שאל ונעמד לצידה. אורליין נדהמה. "איך..איך ניצחת אותו?" שאלה. "את באמת מופתעת?" שאל בגיחוך. "הוא הילד הכי חזק בכיתה שלנו, אם אתה ניצחת אותו אני מרימה ידיים" אמרה. "זה אומר שאוכל לחבק אותך בלי שתכי אותי?" אורליין הביטה בו מזועזעת. "אני אעיף לך בעיטה למקום לא נעים!" איימה. "ואז אתרסק על האדמה, גוסס, ואת תשאירי אותי כאן, מדמם על הקרקע" אמר נדב ונעץ את עיניו ברקיע השמים הכחול. אורליין מחאה כפיים. "כישרון רטורי, חבל שאין לך כישרון בהבנת רמזים" אמרה בעוקצנות. "אני אחיה עם זה, 'רחוק מהעין רחוק מהלב'," אמר נדב. "אתה פשוט בלתי אפשרי" נאנחה אורליין. "אני אשרוד" השיב. "זאת הדרך שלך להתחיל עם בחורה?" שאלה אורליין. "מי אמר שאני מתחיל איתך?" "אז למה אתה פה?" "אני לא יודע" "אתה דפוק" אמרה אורליין והביטה לתוך עיניו הכחולות. "הרבה אנשים אמרו לי את זה" אמר ודחף אותה בעדינות. אורליין תקעה מרפק חזק עמוק בתוך צלעותיו. "אך! אורליין את חיה!" הוא נאנק לכמה שניות מכאבים. מספיק זמן בשביל אורליין כדי לברוח משם. היא רצה במהירות וצללה בתוך המערה שלה. עכשיו אין סיכוי שימצא אותה, אמרה לעצמה בהקלה. היא יצאה מהפתח ודהרה לכיוון חוות הסוסים של הנרי. היא קיוותה שלא איחרה. אם יש משהו שהנרי לא סבל, זה איחורים.
"למה העלמה מאחרת?" קידם אותה הנרי בפנים חמוצות.
"אני מתנצלת מר הנרי, היה לי,,עיכוב קטן" תירצה.
"עיקוב שגורם לך לאחר בעשרים ושלוש דקות?" שאל הנרי.
אורליין נאנחה.
"לכי, טורובד מחכה" אמר הנרי.
אורליין רצה לתוך האורווה. היא נכנסה פנימה. הסוסים קידמו אותה בצהלות ובנחרות 'בוז' קלות. היא הוציאה מכיסה את התפוח האדום ודחפה אותו לתא של טורובד, שיצא במהירות. על פניו ניכר שהוא מאושר מכך שאורליין באה. הוא צהל לקראתה וחירחר. אורליין הוציאה אותו ממכלאתו והובילה אותו למגרש האימונים. היא הניחה עליו אוכף שחור וחבשה את הקסדה ששכנה עמוק בתוך תיק-הגב שלה. "קפיצות טרוט!" שאג הנרי. טורובד נבהל, אך אורליין לא חשה בסכנה הקרבה. לפתע ראתה את נדב מתקרב בצעדים מהירים לאוורה. איך מצא אותה? היא שכחה להשגיח בטורובד, שהיה סוס מאוד-לא-ממושמע, והוא החל לקפץ בפראות. "אני לא יכולה לעצור!" צרחה אורליין. הנרי התקרב אליה בצעדים מהירים. הסוס חירחר בפראות והניף את רגליו לגרש את הנרי. והוא הצליח. הנרי נסוג במהירות אחורנית. טורובד פתח בריצה מהירה. אורליין הועפה מהסוס וחטפה מכה קטלנית בראשה. כמה דקות של כאב, רעשים וצרחות, ואז..חושך