perdida – פרק 2

פרק שני

הסתכלתי מבעד למראה על שמלת השמנת הארוכה שחשפה את כתפיי, התעמקתי בעיטורי הזהב העדין עלייה שהוסיפו עדינות אך גם בולטות.
"ואו, את מדהימה ….. " כל חברותיי הביטו בי בחיוך מרוגש.
"אמא…." נאנחתי בשקט, "היא מדהימה … אבל האם זה באמת נחוץ?לא נוכל להסתפק בשמלה לבנה פשוטה ?" העברתי את מבטי אל המראה שוב והפעם הסתובבתי ובחנתי את החלק האחורי , היו קשירות אשר החזיקו את המחוך חזק, מאוד חזק, התופרת לא ריחמה עליי כאשר היא קשרה את השרוכים הארוכים והעדינים.
"מזאת אומרת אם זה באמת נחוץ? את מתחתנת איימי! ותראי איזו יפה את, השמלה הזאת מעדנת אותך במיוחד! חוץ מזה, זאת לא סתם חתונה, את מתחתנת עם האחיין של האישה הכי עשירה במחוז, אסור שתלבשי משהו פשוט…." את המילה האחרונה היא אמרה בסוג של זלזול, כל הבנות הנהנו, חייכתי אליהן והסתובבתי בחזרה למראה.
חיוכי נמחק לאט, ועצב מילא את כל כולי שנזכרתי באנדרו, איך הוא הגיב ברגע שאמרתי לו שאני מתחתנת.
______________________________________________________________

"בו!" אנדרו גרם לי להיבהל כהוגן, בזמן שהוא צוחק בקולי קולות ומתפתל על האדמה, רעש העלים נשמע חזק מתמיד כאשר נשברו תחתיו.
"מצחיק, אתה תצטער על זה," הצטרפתי לצחוקו אך הוא קטע אותי, "אני דיי בטוח שלא" הוא המשיך לצחוק את צחוקו המדבק עד שלא עמדתי בזה, ונישקתי אותו.
דמעות החלו לטפטף ולנזול על לחיי, הלב שלי התכווץ מהמחשבה שאני צריכה לומר לו את רוע הגזרה.
"איימי? מה קרה? מה?" אנדרו שאל בקול מודאג ולא מבין.
"אנדרו….." קולי כבר נהיה חורק, לקחתי נשימה עמוקה בשביל להמשיך את המשפט הזה, שבחיים לא חשבתי שאצטרך לומר אותו.
"מה איימי? תדברי!" הוא דחק בי, "אנדרו אני מצטערת….." המשכתי ללחוש, מנסה, ללא הצלחה,שישמע אותי.
הסתכלתי בעניו הכחולות שריצדו באי הבנה והשפלתי את מבטי.
"אני מתחתנת, עם ברנדון, וזה אומר שאני לא אראה אותך יותר….." הבכי שלי רק גבר, כף ידו של אנדרו התכווצה לאגרוף, ולאחר כמה שניות הוא משך אותי ליפול בחיבוק האוהב והחמים שלו.
"איימי.." קולו של אנדרו נשמע מבעד לכתפי, שמעתי את הכעס והחוסר אונים בקולו.
"אני מצטערת,אני כל כך מצטערת…" התנתקתי מחיבוקו למרות שלא רציתי בזה, והתחלתי להתקדם לכיוון ביתנו.
צעקותיו של אנדרו שמתחנן שאחכה, נשמעו מאחוריי, המשכתי ללכת, מתעלמת מהכל.
חזרתי הביתה ונפלתי על המיטה, ולא יצאתי ממנה עד אתמול, שהעזתי שוב לחזור ליער.
לבית האמיתי שלי.
______________________________________________________________

מחיתי את הדמעות שעלו שוב בגלל הזיכרון הזה.
כל כך רציתי לראות אותו שוב, מחייך, צוחק, אוהב..
רציתי שוב שינשק אותי ויחבק אותי, שיאמר לי את המילים שרק הוא יודע לומר באותו הרגע.
נאנחתי בחוזקה ונפלתי בכוח על המיטה, היא עדיין הייתה מבולגנת מאתמול.
שאמא ראתה את מצבה היא חייכה אליי חיוך מרוצה, ושנאתי אותה על זה.
שנאתי אותה על זה שהיא לא יודעת כלום, שהיא לא מבינה מה היה אתמול, בערך כמו כל הלילות שעברתי שהיא הייתה יוצאת לתה עם חברותיה הטובות.
קמתי לעבר הטואלט הלבן שלי והסתכלתי בהשתקפות שלי במראה.
שפתיי ועניי היו נפוחות ואדומות, לחיי היו סמוקות, ושיערי האדמוני היה מבולגן.
החלטתי להיכנס לאמבטיה חמה שתכניס את גופי לרוגע לזמן קצר.
פתחתי זרם מים חמים על המנת שהאמבט יתמלא, בנתיים פיזרתי את שיערי ובחנתי את גופי הערום.
רזיתי מאוד בתקופה האחרונה עקב זה שלא אכלתי כל השבוע הזה.
המשכתי עוד קצת לבחון עד שהפסקתי את זרם המים, שמתי קצת סבון ונכנסתי עמוק בפנים.
במשך כמה דקות בהיתי בקיר שמולי, מרגישה את החוסר אונים שוב ממלא אותי, איגרפתי את כפות ידי ושחררתי לאחר שהתחושה בידיי נעלמה.
לקחתי נשימה עמוקה וצללתי לתוך המים, מתעלמת מחוסר האוויר שתוקף את ריאותיי.
הוצאתי את ראשי מהמים במהירות והתנשמתי בכבדות.
פתחתי את פתח האמבט ושטפתי ממני את שאריות הסבון שנותרו על גופי, עטפתי את גופי בחלוק עבה וארוך ויצאתי לכיוון החדר.
ברגע שפתחת את הדלת, למרות החלוק החמים , תקפה אותי צמרמורת עזה.
מיהרתי להתלבש ולסדר את שיערי, ברגע שנכנסתי מתחת לפוך הנעים והחם, בנוסף לשמיכת הצמר תחתיו ברנדון נכנס לחדר והסתכל עליי בחיוך, התעלמתי ממנו ועצמתי את עניי.
שמעתי את צעדיו מתקרבים לכיוון חדר האמבטיה ולאחר מכן הייתה טריקה שקטה של הדלת .
לאחר כמה דקות אחדות זרם המים נשמע, ניסיתי להתמכר לצליל האחיד והמרגיע של המים, כל שרירי גופי נרפו והתכרבלתי בחיוך רגוע.
רעש המים נפסק, ואכזבה מילאה אותי, ברנדון יצא עטוף בחלוק שלו והוציא את בגדיו מארונו.
לפתע היה שקט, שום תזוזה, לאחר כמה שניות נשמעה האנחה שלו .
הוא התלבש ונכנס גם הוא מתחת לפוך.
הוא חיבק אותי ונשק לי בלחי, שפתיו נשארו כמה שניות .
שהתנתקו , הוא העביר קצוות שיער מאחורי אוזני , ולחש לי בשקט "לילה טוב, איימי ".
אי הבנה מלאה אותי, למה הוא מתנהג ככה פתאום?
והדבר שהכי לא הבנתי,
למה אני נהנתי מזה?