Dance/ פרק 2 – פסיכולוג.

מגי עזרה לי להתרומם אך זה לא היה הדבר שהיה יכול לגרום לי להתנתק ממנו, שיכול לגרום לי להמשיך לנשום כהרגלי..
סרקתי אותו מכף רגלו עד קצה שערתו האחרונה.. קרביי להטו וחשתי כיצד דפיקות לבי מאיצות.. אלוהים אדירים, הוא כובש..
הדרך שבה שערו החום פרוע במיוחד נוחת על גבי טווי פניו בדרך כמעט מושלמת הדהימה אותי, ידי צרבה.. ולרגע חשתי רצון כה עז להעביר יד שם.. בשערו.. במקום המושלם הזה.. לא יכולה או רוצה להתאפק, כנואשת למעט קרבה מהבחור הזה.. שנדמה כתקווה, כמקור האור היחידי ליופי ולביטחון העצמי..
חשתי כיצד זה מכה בי כבום אחד גדול, כמכת ברק.. וכמכה מתחת לחגורה אני רועדת, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים.. ראשי קדח בדרך בלתי נסבלת ומטריפת כל קצה דעת.. חשתי כיצד דמי נוזל מפניי ואני עוד רגל שוב כושלת ונופלת, מתפוגגת, נענית למראהו האלוהי..
"אני מצטער.." מלמל במבוכה. "הכול בסדר?" שאל במעט דאגה.
"כן.." לחשתי. "אתה חדש כאן..?" הצלחתי לפלוט מבעד לשפתיי הקרועות ברעד תוקפני, הוא בוודאי חדש.. אין סיכוי שהייתי מפספסת עיניים כאלה.
"בהחלט בלרינה" קרץ לי וגרם לי לחייך בטבעיות, הצמרמורת העזה והכואבת, המענה חסרת כל טיפת הרחמים הצליפה על גבי עמוד שדרתי.. עלתה על גבי שכמותי וכבשה את כל כולי ללא כל דרך חזרה..
"ברוך בה חמוד, איך קוראים לך?" שאלה מגי בביטחון עצמי מלא וראוי להערכה כהרגלה, אך עיני התכלת שלה.. שדמו לעיניו העוצרות נשימה דלקו..
זקפתי גבה ונשמתי עמוק, דבר לא משתווה לו.
"קוראים לי ג'ק, ולכן?" שאל בקלילות בזמן שנשען על גבי הקיר.
"אני מגי והיא הלנה.. אנו עוד מגיל צעיר רוקדות, מאיזה גיל אתה?" המשיכה לשאול.
לפתע חשתי כה מיותרת, כה חסרת חשיבות כהרגלי.. חשתי כיצד אני שקופה ואיש לא שם לב אליי, לאיש לא אכפת ממנה שאני חושבת וחשה.. פשוט מדברים ומדברים, פטפוטים חסרי כל קצה שחר, בזמן שאני עומדת ועוד רגע קורסת..
מהלחץ הרב, מכאב הרגל, מההשפעה של הכדורים.. אך יותר מהכול, ממנו.
לפתע בטני השמיעה קול קטן, לחיי התלהטו בצבע אדום עז, וגם בגלל הרעב המחליא והכואב של בטני הצווחת למעט מזון.. אך אסור לי להשמין, רקדנית אמורה להיות רזה, קלילה ועדינה כרוח.
פשוט צעדתי והתקדמתי לכיוון הסטודיו, מותירה את מגי וג'ק מאחוריי..
הרגשות הללו הן כלל לא סימן טוב.

השיעור נגמר, כרגיל עשיתי את המיטב והייתי הטובה ביותר.. אני מקווה לפחות. אך יותר מהכול התחושה והשחרור, הריחוף הקליל שחולף לו עם הרוח המלכותית שבראשי ובלבי כאחד, הצליחה באמת לשמח אותי.
"הלנה, בואי רגע מתוקה". קראה אחריי המורה.
התקדמתי אליה במעט פחד, ממתי היא קוראת לי 'מתוקה'? אוי לא.. מה קורה כאן? מה היא רוצה? התנהגתי יפה מאוד!
חשתי כיצד דמי נוזל מפניי ואני רועדת, ראשי קדח וגוש הדמעות החונק עמד לו בגרוני.. מאיים להתפרץ מדבר. "כן..?" שאלתי בקול צייצני.
"אני מאוד גאה בביצועים שלך, העבודה שלך מדהימה ונקייה במיוחד.. אבל, אני גם דואגת לך.."
"למה שתדאגי לי..?" לחשתי בזהירות, נעתי מצד לצד, מעבירה משקל מרגל לרגל בחוסר נוחות, לפחות לא עשיתי דבר.
"שמעתי שאתמול נפצעת, וגם שהפסקת לאכול.. חומד, אני גאה בך עד מאוד, הלוואי שכול אחת תדמה במעט לך, אך בבקשה.. אל תפגעי בעצמך כשאין כל סיבה לבצע זאת!" פלטה ולבסוף נשמה עמוק, שלבה את ידיה האחת בשנייה וירתה לעברי מבט ארוך ובוחן, נוקב ולא מחמיץ כל תזוזה והבעת פנים שלי.
התכווצתי, לכל הרוחות, מגי! . "תודה רבה על הדאגה, אך אני אחראית.. האמיני לי שהכול בסדר". חייכתי אליה חיוך רך ומרגיע.
היא עקמה את פניה, מבטה לא מרוצה כלל ואפילו במעט נוזף. "אני מכירה אותך מגיל שלוש, חסכי ממני את שקרייך, דיברתי על כך עם הורייך ויש לך עוד רבע שעה תור אצל הפסיכולוג של האקדמיה, הוא מצפה לראותך". הודיע בקשיחות ובקור רוח, ללא כל טיפת חיוך או רכות.. קשוחה ומבוצרת בעצמה, שומרת על סמכותה כמורה של פעם.
אבל.. לכל הרוחות, לא, לא, לא! איני יוכל לסבול את הפסיכולוג.. במה הוא יעזור לי בדיוק? על מה אדבר עמו?
מעולם לא בקשתי עזרה, מעולם לא נתתי לשום בן אנוש להושיט לי יד ולהראות לי את הדרך לחיים טובים יותר בגלל שהתעסקתי אך ורק בריקוד..
מעולם לא חוויתי חוויות חדשות, או שהייתי מנהיגה חברתית, מאז ומעולם הייתי הבלרינה הקטנה, השקטה, אשר חומות קשיחות שהן בעצם תפאורת חייה.. אני כה שקטה מבחוץ אך מחרישה להחריד מבפנים.
אבל רק אני יודעת זאת, וכך זה יישאר!
"בבקשה.. לא.." פלטתי בהתחננות.
"אני מצטערת הלנה, כדאי שתמהרי". היא אמרה כדרך אגב, לא באמת מצטערת, לא באמת מתכוונת לדבר ופשוט הפנתה לי גב ויצאה מהסטודיו.

בדרך לפסיכולוג המסכן שמעתי רעש חבטה, ריסוק, צווחות וקללות, עיניי נקרעו לרווחה ולבי האיץ את דופקו בדרך חסרת כל שליטה.. דמי התפרע והייתי כה להוטה לגלות מה מקור הרעש.
איני פחדנית, אין גם כל סיבה לפחד. פתחתי את הדלת לרווחה ונדהמתי למראה עיניי..
ג'ק העיף שולחן על ילד אחד.
מה הוא חושב שהוא עושה לכל הרוחות החדש המדהים הזה?