Dr(eality)EAMS פרק 2

הרגשת האכזבה ששולטת בי מאתמול לא מרפה ממני.כל כך התאכזבתי .כל כך התאכזבתי אתמול כשישבתי שעות מול החדר מתפללת שמשהו יקרה.וכלום.ומה שמציק לי עוד יותר שההרגשה הזאת. ההרגשה המוזרה הזאת.ההסתקרנות לגבי החדר הזה.זה כל כך לא מתאים לי.
ואם כל זה לא מספיק לאט לאט ההרגשה ששוב דבר כאן לא שונה מתחזקת עוד יותר.אני שקועה במחשבות שלי.ומוצאת עוד סיבה להיות אפילו יותר מאוכזבת.סיבה שעד שהגעתי לכאן אפילו לא עלתה בדעתי.
כנראה שבתוך תוכי כן קיוויתי שמשהו יהיה שונה במקום הזה.
ולא בגלל שזאת ניו יורק.העיר שכולם מדברים עליה.אף פעם לא האמנתי לכול הדברים שכולם מדברים.עד שאני לא רואה משהו בעיניים שלי אני לא מאמינה לו.
אבל כנראה שקיוויתי שאני אראה את כל הדברים שכולם מדברים עליהם.הדברים השונים האלה.כנראה שקיוויתי שמשהו יקרה וירענן אותי קצת.
והתאכזבתי.התאכזבתי כמו שלא חשבתי מעולם שאפשר להתאכזב.ואני לא יודעת למה.הרי זאת בסך הכול עוד עיר.עוד מקום שבטח אעזוב עוד שנה-שנתיים. למה ציפיתי לכל כך הרבה?מה גרם לי להרגיש שהמקום הזה מיוחד?
יש לי כל כך הרבה שאלות ואפילו לא תשובה אחת בשביל עצמי.ואני לא מבינה איך זה יכול להיות.הרי אחרי הכול אני זאת שהרגשות האלה השתלטו עליה,אז למה אני לא יכולה להסביר לעצמי למה זה קורה?אני מבולבלת.כל כך כל כך מבולבלת.
אני כל כך מופתעת מהרגשות שלי שאני ממש מסרבת להשלים איתם. אולי אני אפילו קצת מתביישת.אני,טיילור האדישה והמסתורית ששום דבר לא מצליח לסקרן ולעניין אותה מסוקרנת ומאוכזבת.זה כל כך לא מתאים.כל כך לא קשור אלי.
אה!!!! אני מרגישה שכאב חד מפלח לי את כל הגוף ומתאפקת לא לצרוח מכאבים.אח..מה קורה לי?אני מרגישה שהראש שלי מטלטל מצד לצד כל כך מהר כאילו הוא עומד להיתלש בכל רגע.אח!!! מה קורה לי? הרגליים שלי מתחילות לרעוד והלב שלי מתחיל לפעום בקצב מפחיד ועוברות לי בראש מחשבות קטועות ומפחידות.דמיונות,מחשבות,שברי חלומות.הכול כל כך מוחשי. אני מנסה להזיז את הראש אבל לא מצליחה.אני לא מצליחה לזוז.אני מרגישה כאילו כל הגוף שלי עשוי ממתכת.
בום.אני מרגישה כאילו אני הראש שלי מתפוצץ אבל בבת אחת אני מרגישה שוב רגיל ורק רגליי הרועדות והכואבות ושברי החלומות שעוד רצים לי בראש מידי פעם גורמים לי להאמין שלא חלמתי.
"בואי."אני שומעת פתאום קול לא מוכר ומרגישה יד אוחזת בי ועוזרת לי לקום.אני מרימה בקושי את הראש ורואה נער גבוה שנראה קצת יותר גדול ממני.
"מי אתה?"אני שואלת.
"אני אסביר לך הכול רק בואי נצא מפה.הוא מחזיק את ידי",אולי חושש שאפול כי רגליי עדיין רועדות.
אני יוצאת איתו החוצה ובחוץ הוא מושיב אותי על ספסל ומסמן לי לחכות.לאחר כמה דקות הוא חוזר במכונית ומסמן לי להיכנס.
"אני לא נוסעת איתך לשום מקום."אני אומרת.
"תקשיבי."הוא יוצא מהמכונית ומתקרב אלי."את חייבת להאמין לי"
"אני לא חייבת שום דבר.בטח לא למישהו שפגשתי לפני דקה ועכשיו רוצה שאני אסע איתו אלוהים יודע לאן ואפילו לא טרח להגיד לי איך קוראים לו!"אני צועקת ומנסה לקום מהספסל כדי לחזור לבית הספר אבל נופלת בחזרה מיד. הרגליים שלי עדיין רועדות וכואבות וראשי מסוחרר.אני מרגישה משותקת.
"קוראים לי מייקל ובבקשה טיילור את חייבת להאמין לי."
בשלב הזה אני כבר נבהלת.
"מאיפה אתה יודע איך קוראים לי?"אני שואלת.
"אני אוכל להסביר לך רק אם תבואי."