Falling For The Fallen – פרק 1

משכתי בחולצתי בזהירות כאשר רצתי. המים הקרים התחילו לחדור אל תוך גופי ויכולתי לחוש אותם חודרים לעצמותי. המשכתי לרוץ המים הולכים וחוזרים מהנעלים שלי. הכל היה כאילו בהילוך איטי. כאילו הזמן לא מסרב למהר קצת. השיער הסחוט במים שלי התנענעה מאחורי גופי משפריץ כמו ממטרה. למה עכשיו? למה דווקא בדרך לבית הספר?.

המשכתי לרוץ. למה עכשיו יש גשם? אני בכלל לא רוצה לדעת איך אני ניראת עכשיו. רצתי עוד ועוד כאשר הקור חדר אל תוך חור וחור בגופי. מתוך אוזני הקפואות יכולתי לשמוע את הרוח מנגנת מנגינה קרירה ומפחידה. 'קדימה קנדל רק עוד קצת' חשבתי לעצמי. 'רק עוד קצת ואת בבית הספר' ניסיתי לעודד את עצמי עוד קצת.

רצתי עוד, מקווה שהגשם הארור יפסיק. כל נשיפה שיצאה מפי יצרה ענן קור לבן. הייתי לבושה במכנס קצר וחולצה נופלת שחשפה את הכתף שלי, שאני מתארת שהייתה כמו נטיף קרח ברגעים אלו. הסתכלתי קדימה מנסה למצוא סימן לבית הספר. המשכתי לרוץ עוד קצת והתחלתי ליראות את הכניסה לבית הספר. כל כך קרוב! רק עוד קצת! המשכתי לרוץ יותר מהר.

המשכתי לרוץ עד שהגעתי לתוך הבית ספר. החום של המזגנים מחממים את גופי הקר. קיללתי בשקט את השדרן המפגר מהחדשות שאמר שהולך להיות חם היום. הסתכלתי מסביב רואה שאין אף תלמיד בסביבה, מה שאומר שאיחרתי. נאנחתי והתחלתי ללכת לכיוון השיעור הראשון שלי -שיעור אנגלית-.

נכנסתי אל תוך הכיתה סחוטה מהמים. כל התלמידים הסתכלו אליי בעניים רחבות כאשר התחלתי ללכת לכיוון הכיסא שלי ומתיישבת בזהירות. מר סמית חיכך בגרונו לוקח את תשומת הלב של הלב של התלמידים בחזרה אליו ולאחר מכן ממשיך בשיעור. נאנחתי מוציאה את כל הדברים לשיעור מתחילה לסכם במחברת.

***

עכשיו הפסקת אוכל ואין לי אוכל לאכול ביגלל הגשם. כלומר, הוא הרטיב לי את כל התיק וכל מה שנימצא בתוכו. מה אני יכולה להגיד אני הילדה עם הכי הרבה מזל בעולם -ציניות-.
בכל מיקרה כרגע אני יושבת עם מייגן, כסידי, ג'נה ושרה. אנחנו החברות הכי טובות אפשר לומר וחוץ מזה, אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיהם.

"אז שמעתם על הילד החדש? לוק אני חושבת" מייגן אמרה.

"כן שמעתי שהוא ממש חתיך, כל הבנות בבית הספר מדברות עליו" כסידי ענתה נוגסת מהכריך שלה. אני הסתכלתי עליה בקנאה בגלל שהבטן שלי החלה להשמיעה קולות מרוב הרעב אבל אני מניחה ששרה שמה לב כי היא הביאה לי חתיכה מהכריך שלה. הסתכלתי עליה במבט מבולבל.

"פשוט תיכחי את זה" היא חייכה. חייכתי בחזרה אוכלת את החתיכה.

"הוא לומד איתי בשיעור השני והוא מושלם, לא יכולתי לעשות משהו אחר חוץ מלבהות בו" ג'נה פלטה. לוגמת מהשוקו שלה.

"לי זה ממש לא אכפת כל עוד יש לי את מאט אני שמחה" אמרתי בגאווה את השם של החבר שלי. מייגן עשתה פרצוף ניגעל. היא לא אוהבת אותו ביגלל ששנה שעברה הוא הכניס את קלייר -הילדה הכי כלבה ומעצבנת שאני שונאת- להריון ועכשיו יש להם ילד בשם ג'ואי (השם המלא זה ג'וסף). אבל הכל בסדר דיברנו על זה מלא פעמים ואין בניהם כלום, הם רק היו שיכורים והם לא ידעו מה הולך ליקרות.

"אני לא מבינה איך את עדיין נשארת אם הדביל הזה. אני באמת שלא" מייגן נאנחה. גלגלתי עניים מעדיפה שלא לענות. לפתע, הדלת של הקפיטריה נפתחה חושפת את הילד הכי חתיך שאיי פעם ראיתי. היה לא שיער כהה ועניים כחולות בהירות. הוא היה יפה מדי אפילו בשביל להיות אנושי.

בהיתי בו בזמנן שהוא הלך לכיוון אחד השולחנות והתיישב. כל הבנות בקפיטריה בהו בו כאילו הוא הדבר הכי יפה שקיים -מה שבאמת היה נכון-. בחנתי את הפנים שלו עוד קצת ולפי ההבעה שלהם הוא ממש לא אהב להיות פה בנוסף הוא ניראה ממש לא שמח במיוחד. לפני שיכולתי להמשיך לקרוא עוד קצת את הפנים שלו הוא הסתכל עליי לכמה דקות מעלה את דופק הלב שלי. שלחתי אליו חיוך אבל דחה אותו בזה שהוא חזר בחזרה לאכול. 'אידיוט' חשבתי לעצמי.

"הוא כל כך מושלם" ג'נה אמרה מסתכלת עליו בחלומיות. טוב בכללי כולם הסתכלו עליו ככה.

"וואוו" מייגן אמרה.

"הוא חלומי" כסידי אמרה גם כן. לפתע הרגשתי תפיחה קטנה על הכתף שלי. הסתובבתי וראיתי את מאט.

"מאט!" קראתי. הוא גיחך והביא לי נשיקה קטנה בפה. למזלנו הבנות היו יותר מדיי שקועות בלוק שלא היה להם ממש אכפת. שנינו חייכנו אחד אל השני.

"אני רק רציתי לשאול אם את רוצה לבוא אליי היום?" הוא שם את היידים שלו על המותניים שלי. החיוך שלי נפל.

"אני לא יכולה, יש לי עבודה בספריה היום" אמרתי מאוכזבת.

"אוו…אוקיי" הוא אמר. יכולתי לשמוע אכזבה גם בקול שלו. "אז מה אם מחר?"

"אני שומרת על ג'ואי כי אתה וקלייר שילמתם לי" אמרתי.

"אה נכון! אני צריך ללכת לסבתא שלי מחר כמעט שחכתי" הוא נזכר. "כניראה שניקבע ליום אחר אבל לא עכשיו כי אני צריך ללכת לדבר עם המאמן, נדבר אחר כך?" הוא שאל ואני הנהנתי. הוא הביא לי עוד נשיקה קטנה על השפתיים והלך.

המשכתי להסתכל עוד קצת על לוק. משהו בו היה מוזר. מוזר מאוד אפילו.

"היי, מייגן איך את יודעת את השם שלו בכל מיקרה?" שרה שאלה.

"שאלתי אותו מלפני שבאתי לפה, הוא פשוט אמר "לוק" וברח. מוזר לא?" היא שאלה וכולנו הנהנו.