My novel with Music.. פרק 1

בדרך כלל אני לא שרה לאחרים, אז למה הסכמתי? למה הפעם זה היה שונה?
אולי זה בגלל ההתרגשות של החתונה של דודה אן?
אני אפילו לא יודעת איך זה קרה, לפתע פתחתי את עיני וגילתי שאני עומדת על הבמה וכל עיני הדודים החברים ואפילו אנשים זרים שבאו ליהנות מהחתונה נשואות אלי. רק אלי.
"את תצטרכי את זה" נשמע קול וצללית שהושיטה לעברי מיקרופון כסוף.
ברגע שאחזתי בו הרגשתי איך מעמסה נופלת מגבי בבת אחת! אך כשהתחילה המוזיקה.. הרגשתי איך אני מרחפת באוויר, קול צלילי הפסנתר המרגיע והאורות העמומים, פקחתי את עיני והייתי לבד.. אולי כמו במין פנטזיה, לשיר על במה גדולה יום אחד.
השיר שהתנגן הוא 'הלב שלי פתוח' של קיית' ארבן, אני אוהבת את השיר הזה..

חשבתי שאני מסתדר לבדי
נשבעתי לעולם לא לתת
לאף אחד להתקרב שוב
אני אף פעם לא ירדתי מהמשמר
לא בשביל אף אחד
אבל יש אור בעינייך
וזה גרם לי להיסחף
והלילה קירות נשברים

והלב שלי פתוח
אני נותן לך להיכנס
כי את נותנת לי סיבה
ואת האמונה שהייתי צריך
בשביל להתחיל מחדש
והאהבה שלך מרפאת
אני סוף-סוף נושם
חיכיתי כל כך הרבה
קיוויתי לרגע הזה
הלב שלי פתוח

אז היה נדמה כאילו כולם
מתרחקים כאילו אין לנצח
ואהבה היא רק משחק
אבל את לא יודעת שאת
יכולה להאמין לי כשאני אומר
שאני הגבר שלך

אני לא יכול לחכות יותר לא,לא
כי לא נשאר לי שום דבר להוכיח
ונשאר לי כל כך הרבה לנצל
בכלל זה אני קורע את הקירות
ומותק, בועט ומעיף את הדלתות

לקחתי נשימה עמוקה,נסחפתי כל כך עם השיר! זה הרגיש נפלא! לפתע הרגשתי אור לבן שסנוור את עיני, מצלמה. ואיתה הגיעו גם מחיאות כפיים הרגשתי שאני בדיוק סיימתי להופיע בברודווי. אני בהחלט יודעת לחלום בגדול.

לפני שנולדתי אבא הפתיע את אמא ולקח אותה לטיול בשדה פרחי קמומיל לבנים, ושם…אפשר להגיד שאני נוצרתי. ועל כך הוא שמי 'קמומיל' אבל אני אוהבת לקצר אותו לקמיל, זוכרים את אותו שדה פרחי הקמומיל, לשם אמא לקחה אותי ואת אחי ג'ייק שהיום הוא כבר בן 18, בכדי להודיע לנו שאבא מת. התברר לנו מאוחר יותר שהוא היה חולה במחלה סופנית, ולא יכלו להציל אותו. אז כן החיים שלי הם קצת יותר קשים משחשבתם, גדלתי בלי אבא, וג'ייק תמיד ניסה להחליף אותו ולהיות חזק בשביל אמא.. אבל אני לא רציתי שאף אחד יחליף את אבא. אני רציתי שהוא יהיה כאן. איתי.
יש לי מחברת שהוא קנה לי כשהייתי קטנה "מלינקה, יום אחד כשתגדלי את תכתבי שירים ומנגינות נעימות ממש במחברת הזאת" כך הוא היה קורא לי 'מלינקה'- קטנטונת בשפה הרוסית משם סבו עלה " אבל..מה אני אכתוב בדפים הצהובים" שאלתי בתמימות
"תכתבי לי..מכתבים, בכל פעם שאני אהיה חסר" נתקפתי בלבול "אבל אתה לא הולך לשום מקום נכון אבא?" הוא חיבק אותי חזק "אני מקווה שלא" הרגשתי חיוך מתחת לשפמו החום והחלק..
ובכן עשיתי כדבריו, המחברת הייתה מלאה בשירים אך לא בלחנים, תמיד הייתה לי תשוקה לנגן על פסתנר אבל אף פעם לא יצא לי באמת לממש את זה. הדפים הצהובים כמעט נגמרו מרוב מכתבים שאלות וגעגועים לאבא. הלוואי שהוא היה כאן.
רק בזכותו אני מכירה את עולם המוזיקה ככה, רק בזכותו אני נהנת ממנו.
מוזיקה נהפכה להיות מצב הרוח שלי. לא משנה מתי ואיך תמיד מוזיקה מתנגנת בראשי או דרך אוזניות האייפוד (ipod) שלי..
לפעמים אני חולמת על קריירה של מוזיקה שבה אני הכוכבת אני זאת שעומדת על הבמה ושרה שירים משלי שכתבתי בעצמי, אני אפילו מדמיינת את מחיאות הכפיים של הקהל שקורא בשמי "קמיל,קמיל"..