My novel with Music.. פרק 2 חלק ב'

ניסיתי להיזכר בקוד של המנעול בכדי לפתוח את הארונית ולהוציא את ערימת הספרים לשיעור מתמטיקה "מסובבים קודם לימין..לא לשמאל! לא.." התייאשתי והסתי את מבטי לצד בשל רעש כדור הכדורסל שפוגע ברצפה ועולה בחזרה לידיו של..סאם!
אוי לא.. אני לא מאמינה ששכחתי!

בכל פעם שאני מוציאה את הספרים מן הארונית,הוא נמצא על יד הברזייה הלבנה
יש לו חיוך רחב ועיניים ירוקות מלאות ברק. סאם ואני לא דיברנו הרבה מעבר ל'שעה',
ה'שעה' הייתה שעת לימודים שהיינו מבריזים ממנה ומסתובבים בכל רחבי בית הספר.
היינו מדברים על הכל אבל בעיקר היינו צוחקים, גם ללא סיבה, זה חוק שהחכרתי אותו לקיים.
אני חייבת להודות, אני מרגישה אליו מן רגש מוזר, אני לא יכולה לקרוא לו אהבה, אבל אני מתקרבת אליה.
"אני כל כך מצטערת.." כבר התחלתי להכין את נאום הסליחה שלי בראש "חיכיתי לך,שעה"
"טוב,זה לא שיכלת לחכות יותר.." ניסיתי להיות מצחיקה כדי שהוא ישתחרר מהמבט הכועס שלו "אני מצטערת, פשוט כל כך הרבה עובר עליי בזמן האחרון" אבל אני לא יכולה לספר לך, אני לא יכולה לספר לאף אחד. חוק ראשון מרשימת החוקים שבראיין הטיף בי, חוק נוסף הוא שאם נגיע להסכמה אסור לי לספר לאף אחד שאני הופכת ל'זמרת', פתאום הביטוי הזה נשמע לי כמו בובת ברבי שמחזיקה מקרופון..
"שנלך לשיעור?" הוא חייך את החיוך הרחב שלו ולקח חצי מערימת הספרים הכבדה שלי.

"את רוצה ללמוד למבחן בכימיה ביחד?" שון שאלה אותי בזמן שהיא מדלגת לצידי
"מבחן בכימיה?" שאלתי מבולבלת "לא הקשבת למורה? מחר יערך מבחן בכימיה" היא ציחקקה "רגע לא ידעת? טוב אני מקווה שאת יודעת את החומר אחרת לא יהיה מי שילמד אותי יום לפני" מבחן בכימיה! זה לא כל כך מתאים לי עכשיו.. אם אני אכשל אמא מסוגלת אפילו לקרוע את החוזה לשניים! "אני מצטערת שון.. אני לא יכולה ללמוד איתך היום" הפעמון צלצל, הולכים הביתה, אני חייבת למהר לחניה, אסור לי לאחר לפגישה.
"קמיל.." שון קראה לעברי בזמן שהתחלתי לרוץ מחבקת את ספרי "אני אדבר איתך מחר! מבטיחה!" קראתי לעברה בחזרה מבלי להביט לאחור, זאת הפעם הראשונה שאני מבריזה לשון. 'מבריזה' תמיד צחקתי מהביטוי הזה, כיוון שאף פעם לא באמת קבענו, זה תמיד היה 'יו קם, אלי או אלייך?' .

"איחרת.." הוא אמר והביט בכוס הקפה הריקה שלו, הפעם אמא הייתה זו שדאגה לאחר
"אבל אני שמח שהגעת" הוא חייך שוב את החיוך הקורן שלו. "לעניין" הוא אמר והוציא מתיקו ערימת דפים עבה במיוחד שהזכירה לי את ספר הלימוד בכימיה שהזכיר לי את המבחן הגדול..
בראיין ואמא פטפטו ואני והייתי מנותקת לגמריי, הטלפון שלי לא הפסיק לרטוט. כנראה ששון באמת לא יכולה דקה בלעדי.. 'מבחן בכימיה-מחר!' 'ה-צ-י-ל-ו-! אני טובעת במגנזיום חמצני!'
'קמיל! את כל כך מתה! מאיפה אני אמורה לדעת ממה מורכב מלח?! אני רק יודעת שגורפים אותו מים המלח, בדיוק כמו שהגננת סיפרה בגן לא?' ציחקקתי אוי שון,שון,שון.. 'נתרן-כלורי, אין בעד מה' הצלחתי להשיב לה מבלי שאמא ובראיין ישימו לב.
"מעולה! אז אני אשלח לך את הכרטיסים הטיסה ביום שישי" בראיין אמר מחוייך "מה?" טיסה? יום שישי? "כרטיסי טיסה..ל..את יודעת שאת לא נשארת בארץ נכון?" באותו הרגע הבנתי, באותו הרגע האסימון הרשה לעצמו להתגלגל למטה ולהשמיע צליל חזק ומתכתי אני עוזבת!
"אני יודע.." קולו של בראיין נהפך לרך "זה קשה, לעזוב הכל ולהתחיל חיים חדשים, שונים"
"ואם אני אכשל?" אם אני אמוד על הבמה ולא אצליח להוציא קול מגרוני? ואם אצליח, אך הוא יזייף? "את לא.. אני מאמין בך, אנחנו מאמינים בך" הוא אמר והחזיק את ידה של אמי ושניהם שלחו את ידיהם כדי שאחזיק אותם.
"את תמיד יכולה לסמוך עליי" שמעתי לחישה מתוקה מפיו של בראיין, למה הוא עושה את זה?
רגע אחד הוא קשוח ורגע אחר הוא מקסים ולבבי..

הנסיעה חזרה הביתה הייתה שקטה, השענתי את ראשי על החלון והבטתי בנוף של ישראל. יהיה לי קשה להתנתק מהכל, כנראה שאני הולכת להתגעגע לחיים הפשוטים, שאני יכולה לטייל ברחוב לעבור ליד 'המכבסה של ישראל' מבלי לחשוב על כמה שישראל חשובה לי, ושאני הולכת לעזוב אותה.. אני הולכת לעזוב גם את שון, אתם יודעים החברה הכי טובה שלי מאז שאני בעצם זוכרת את עצמי. נזכרתי בפעם ההיא ששון ואני הגענו מחופשות לליצניות, רק בגלל התערבות שבסוף שתינו הפסדנו בה. כולם צחקו ולעגו, אבל שון אחזה בידי וחייכה, ואף הספוג האדום שלה עלה קצת למעלה וכמעט כיסה את עיניה שחייכו אליי במבט עמוק ונעים.
שון היא חברת אמת, אני בחיים לא אצליח למצוא לה 'תחליף'.
המוזיקה ברדיו השתנתה לשיר 'אלה חיי (It's my life)' של בון ג'ובי. חיוך נמתח על שפתיי,סאם.
אני זוכרת שהסתובבנו בקניון בחנות המוזיקה והשיר התנגן, סאם מטורף על בון ג'ובי! הוא החל לקפץ בכל החנות! הוא שאל את הגיטרה של המוכר והעמיד פנים שהוא שר ומנגן את השיר, ממש כאילו הוא מופיע מול אלפי מעריצים צורחים, הוא סיבב את כובע המצחייה שלו לאחור בשביל הסגנון והניח את הגיטרה בצד, הוא הושיט את ידו אלי 'רוצה לרקוד?' זאת לא הייתה כל כך שאלה, הוא משך אותי והחל לסובב אותי בזמן שהוא מחבק אותי בין זרועותיו. הרגשתי את הדגדוג שמתגלגל לצחוק עולה בי שוב. אני אתגעגע אליו, המון. לפתע מצאתי את עצמי שוקעת במחשבות ובמרכזן עומדות פניו של סאם, עיניו הירוקות ושערו החום הגלי,הוא תמיד היה מעביר את אצבעותיו בין שערו ונותן לו ברק וצורה מוזרה ומסודרת.