My novel with Music.. פרק 2 חלק ג'

"הגעתי!" קראתי קריאת ניצחון ואז נשמע צלצול הפעמון, התיישבתי ליד שון, היום אני אוכל לספר לה את האמת. אבל רק לה,בראיין הכריח אותי להמציא תירוץ כמו 'עבודה של אמא' בכדי לשמור על העניין בסודיות.
"שעה הבאה המבחן ואני לא יודעת את החומר! אני אפילו לא מצליחה לזכור ממה מורכב המלח..רגע אני יודעת! מ..הליום! וברזל! וואו זה דוחה.." צחקתי "נתרן כלורי" אמרתי את התשובה כאילו שיננתי את החומר כל הלילה, מה שבאמת עשיתי.
"קדימה ילדים התיישבו במקומות!" מר.ג'ורג' נכנס והודיע – שיעור היסטוריה התחיל.
"שון" קראתי לה בלחש לפני סוף השיעור, אני פשוט לא יכולה להתאפק. אם אני אספר לה בסוף היום היא תברח, אם אספר לה בביתה היא תגרש אותי! זה חייב להיות עכשיו.
"מה?" היא לחשה בכעס היא אהבה להקשיב לדרך שבה מר.ג'ורג' מספר את ההיסטוריה, המקצוע היחיד שהיא הצליחה בו, ושבאמת ריתק אותה.
"אנחנו צריכות לדבר" לחשתי "תשלחי את הגט אחר כך אני אחתום עליו אם את מתעקשת"
הייתה נימת צחוק בקולה, כשהיינו קטנות הכנו מן חוזה לא ברור ובו אפשר לומר שהתחתנו, היא קנתה לי טבעת ענבים כחולה, ואני קניתי לה ליים ירוקה. "זה רציני שון" ניסיתי להחליף את הצחוק בנימת עצב או רצינות כל שהיא. "בסוף השיעור" המשכתי להתעקש "בבקשה שון.."
"לא!" היא אמרה בקול "הכל בסדר?" מר. ג'ורג' הרים את ראשו מהספר הענק והמאובק של ימי הביניים והביט בנו דרך משקפיו שגרמו לעיניו להראות עצומות! "אנחנו ממש מצטערות!" שון מיהרה להגיב בכדי לא להרוס את המוניטין הטוב שלה אצל המורה, הוא העביר את מבטו אלי בצפייה לשמוע את אותה התשובה, ובנוסף שון חבטה בצלעותיי בעזרת מרפקה כדי לזרז אותי
"כן.." מלמלתי לעצמי, והשיעור נמשך כרגיל. קרעתי פיסת נייר מפינת המחברת 'אני עוזבת' , משפט קצר,קליט,פוגע.. ומסכם. קיפלתי את הנייר והחלקתי לעברה, היא פתחה אותו בהתייאשות, היא קראה את המשפט מהר משחשבתי. בהתחלה עיניה היו מבולבלות וראשה הוטה לצד בכדי לחשוב ולהבין, אך אז גבה התיישר ומבטה היה כהה, היא הביטה על הפתק ושתקה "שון?" לפתע היא נעמדה "מה את עושה?" הדבר הבא ששמעתי הוא טריקת הדלת וכל עיני הכיתה היו נשואות אלי.
השפלתי את מבטי למטה, לא היה לי מושג איך היא תגיב, חשבי שאולי היא תחשוב שאני מתלוצצת איתה או שהיא תהיה עצובה ותחכה בקוצר רוח לסוף השיעור כדי שנוכל לדבר או אפילו בלי להתאפק הייתה דורשת שאני אסביר לה על פיסת הנייר, לא חשבתי שבאמצע השיעור היא תקום ותעזוב. זה גרם לי לתהות, אני עושה את הדבר הנכון? כשאני חושבת על זה, אני משאירה את שון לבד..

סוף סוף נשמע הצילצול, עשר דקות שנראו כמו נצח! "מעניין מה קרה לנורטון, ראיתי אותה רצה בוכה אל השירותים לפני סוף השיעור.."
"נורטון בוכה? זה מפתיע.." שמעתי רכילויות של בנות מהמסדרון, נורטון הוא שם המשפחה של שון, ואפשר להגיד שהרכילות הזאת עזרה לי לאתר אותה, היא נמצאת בשירותי הבנות.
"מה קרה לשון?" שמעתי את קולו שם סאם, שעצר אותי מלפתוח את הדלת.
"אני-" הוא קטע אותי במהירות "מה עשית? שון אף פעם לא בוכה, למה פגעת בה?" הוא שאל וגרם לי לחשוב שאולי.. הוא מחבב את שון? אבל.. אני מחבבת אותך,סאם.
"אני יכולה לדבר איתך אחרי ההפסקה?" הוא גיחך "לא, אני רוצה-" למה הוא כל כך פוגעני?
"סאם!" הוא עצר את עצמו "בסדר..הבנתי..אז, נדבר" הוא חייך חיוך מזוייף והסתלק מהמקום.
ברגע הזה לא ידעתי אם לדאוג לשון, או לכעוס עליה.. אולי עדיף שסאם יתנהג אלי ככה, זה יגרם לי לשנוא אותו, ולא לאהוב אותו.. הרי אני בכל מקרה עוזבת ביום שישי, בעוד כיומיים.
אזרתי אומץ ופתחתי את דלת השירותים, שון על חתיכת שיש שהייתה בין הכיורים ובהתה במראה "תקשיבי.." לחשתי בזמן שבראשי מתרוצצים המון משפטי פתיחה , נימוק והסברים על הפתק. הפתק המעצבן הזה! "לאן את עוזבת? איך את יכולה לעזוב אותי ככה? למה את עוזבת בכלל?" היא קפצה מהשיש והתקרבה לכיווני מצפה בכיליון עיניים שאענה על כל השאלות "טוב.. אני עוברת ללוס אנג'לס, אני לא יכולה לעזוב אותך ואני עוזבת כדי להגשים חלום" עניתי בעקבות השאלות כאילו היה מבחן על נייר "חלום? איזה חלום?" מבטה נהפך ליותר רך ומתעניין "מסתבר ש..לשיר" חייכתי והרגשתי את צמרמורת נעימה בכל גופי כשחשבתי על מוזיקה "את טסה ללוס אנג'לס כדי לשיר?" היא שאלה כדי להיות בטוחה "כן.." הנהנתי בראשי
"כל כך רחוק.." היא אמרה בעצב "אני יודעת השפלתי את ראשי, אני לא יודעת מתי אראה את שון לאחר שאטוס.. "את צוחקת עלי?!" היא התפרצה לרגע "אני מצטערת.." השפלתי את ראשי "זה נהדר! סוף סוף את תשירי מול אנשים קיימים ולא מול בית הבובות של אחותי הקטנה!" היא ציחקקה ונראתה כאילו עוד שנייה תתפרץ שוב בדמעות, "אני לא מבינה.." השבתי "קימו.." ככה היא הייתה מכנה אותי "את החברה, סליחה את האחות הכי טובה שאפשר לבקש.. עשית כל כך הרבה למעני, את הרגעים הכי קשים הפכת לרגעים הכי מאושרים בחיי. המעט שאני יכולה לעשות זה לשמוח בשבילך,לעמוד לצידך ולתמוך.." היא אמרה והרגשתי דמעות גדושות נופלות על הרצפה "שינו.." כינוי חוזר "רק תזכרי, אני תמיד כאן בשבילך, גם אם השעה במקרה שלוש וחצי לפנות בוקר.. " צחקתי "את בטוחה שזה לא סתם תירוץ כדי לא ללכת לבית הספר למחרת?" היא היססה לרגע "בשביל מה יש חברות?" היא צחקה וגרמה לצחוק שלי להתגלגל אפילו יותר, צחקתי בקול רם כל כך ואני אפילו לא יודעת למה.. הבדיחה של שון לא הייתה כל כך מצחיקה. "אולי אני לא אהיה שם פיזית.. אבל אני תמיד אהיה שם רגשית" היא המשיכה לאחר שסיימתי לשחרר את כל סוגי הצחוק הידועים ואחזה בידי. הסתכלתי עליה ושחררתי את
ידה וחיבקתי אותה חזק כל כך. טוב.. אלא אחד מהמשפטים שבהחלט מצפים לשמוע מהחברה הכי טובה למעלה מ14 שנים!

כבר יום שישי, והתירוץ שנסגר עם בראיין הוא 'עבודה של אמא' . כולם כבר ידעו, השונאים האוהבים וסתם אנשים שאני חולפת על פניהם במסדרון.
סאם לא דיבר איתי במשך היומיים האלה, ראיתי אותו ליד הברזיה כמו תמיד ולא השלטתי בעיני שהמשיכו לעקוב אחרי כל תנועה שלו, הפעם הוא לא ניגש אל הארונית שלי ועזר לי עם ספרי המתמטיקה הכבדים, וכשמבטו פגש במבטי פניו נהפכו לכעוסות והוא פשוט הלך.
זה היום האחרון שאני אראה אותו, אני מאוד..מחבבת אותו אני לא רוצה שככה הכל יגמר.
"אתה חוזר ברגל?" שאלתי בחיוך את שאם ליד שער בית הספר בסוף היום.
ה'תשובה' היחידה שקיבלתי ממנו היה מבט מוזר, ואז הוא התחיל ללכת.
"אתה יודע.." התחלתי ללכת אחריו ואפילו קצת רצתי כגדי להישאר בקו שלו "אני עוזבת היום"
"כן, שמעתי על זה" הוא ענה בחוסר אכפתיות "זה לא משנה לי" נעצרתי לרגע אך ראיתי שהוא ממשיך ללכת "למה אתה כועס?" הרי לא פגעתי בשון "אני לא. אני פשוט לא רוצה שום קשר איתך.." לא ידעתי שזה כואב לשמוע את המשפט הזה "את יודעת.. את לא בדיוק הטיפוס שלי" הוא המשיך בהתנשאות "אז מה קרה עד עכשיו?" כל השנים האלה שהברזנו משיעורים כדי לבלות את הזמן ביחד ולצחוק.."משחק..או שבעצם, כלום." אני כל כך טיפשה.. אני רק רוצה לברוח כבר! שלא אצטרך לראות יותר את הפרצוף שלו.. "אני..אני שונאת אותך!" אמרתי ורצתי, זאת הפעם הראשונה שאמרתי את המשפט הזה לבן אדם.
ידעתי שאהבה אף פעם לא תואיל לי..היא רק תכאיב לי ותשרוף אותי עד ליסוד.

ישבתי על הכיסא, אמא נרדמה ובראיין אי שם מטייל במטוס. הרכבתי את האוזניות והקשבתי לצלילי פסנתר. רק עכשיו יש לי זמן לחשוב על הכל.. "אנחנו עומדים לעזוב את גבולות ארץ ישראל" נשמע קולו של הטייס ברמקולים בכל רחבי המטוס. הסתכלתי בקפידה על הקרקע, זאת הפעם האחרונה שאני אראה את ישראל לשנה הקרובה. אחרי שעזבתי את הכל.
המשפחה, החברים, הלימודים,שון ואפילו.. סאם.
עצמתי את עיני והשענתי את ראשי על החלון.. זה נגמר ועכשיו ממתחילה לה התחלה חדשה ממש ברגע זה.
ככה מתחיל לו המסע שלי ברחבי אמריקה בעקבות החלום היחיד..לשיר.