Nameless

בוקר. השמיים כחולים מתמיד, קרני שמש משתרבבות דרך בקע בפיסות העננים הרכים
והצמריריים אשר עיטרו את השמיים, רוח קרירה הנושאת ניחוח קל של גשם מליל אמש ליטפה את פניה, כמברכת אותה בברכת בוקר טוב.
ועדיין, למרות ההתחלה הטובה של היום הזה, הרגישה כבדה ורצתה רק לישון עוד.

"את תפספסי את האוטובוס, קומי כבר!" שמעה את אמה העצבנית. כמו כל בוקר, כמו תקליט שבור.
כל לילה היא מבטיחה לעצמה "מחר, אני אקום מוקדם, במרץ, אתארגן בזריזות ואולי אפילו אספיק לאכול!". אבל לא, זה ממש לא מה שקורה.
כל בוקר היא קמה, מטושטשת, שוטפת פנים, מתאפרת, ורצה אל תחנת האוטובוס. היא אף פעם לא הולכת. תמיד רצה.

היא מגיעה לעבודה, מחייכת לכולם, ומברכת בבוקר טוב. היא מהבנות שלא יכולות שלא לחייך, גם אם היא מתוסכלת, במיוחד כשהיא מתוסכלת.
היא נכנסת למטבחון ומכינה לעצמה כוס נס קפה, בתקווה שתעורר אותה מעט, שתעזור לה להתכונן לעוד יום.

אף אחד מעולם לא יוכל לראות על פניה שרק לפני כמה ימים היא נפרדה מבן אדם משמעותי בחייה, מישהו שהצליח להיכנס עמוק אל תוך ליבה, לגרום לה להרגיש זוועה או ברקיע, בקיצוניות חולנית.
היא ידעה להסתיר טוב את רגשותיה, את אכזבותיה מאנשים, במיוחד מגברים. היא צפתה מראש פגיעות. היא ידעה שאם אביה שלה פגע בה, עזב אותה, בלי שום רצון או צורך להיות חלק מחייה או מחייו של אחיה. למה שגבר אחר יישאר?
היה רק גבר אחד שתמיד היה איתה, בטוב וברע, באושר ובעצב. אבל איתו, היא לא יכלה להיות, משפחתה שנאה אותו…אבל מאז שהם נפרדו היא הספיקה להתאהב באחר. ואפשר להגיד שאותו השאירה 'על אש קטנה'.

עוד סיפור בחייה נגמר. אבל הפעם הייתה שלמה עם זה.
"אני לא צריכה את זה. נמאס לי לתת לו את נשמתי ורק לחכות שישחק שוב בלבי." חשבה והפעם התכוונה לכל מילה, בניגוד לשאר הפעמים, בהם ניסתה ונתנה לו עוד סיכוי ועוד סיכוי וציפתה שמשהו ישתנה. וכל פעם מחדש שום דבר לא השתנה.

היא עברה ליד משרדה של סגנית המנהלת, וראתה את המנהלת יושבת במשרדה, אך מבטן נפגש דרך חלון הזכוכית לאורך הדלת.
"משהו לא טוב קורה פה." ידעה.
הדלת נפתחה והמנהלת הזמינה אותה להצטרף אליהן.
היא נכנסה למשרד וראתה שם את האחראית עליה, מביטה בה במבט ספק כועס ספק מאוכזב.
"שבי, אנחנו צריכות לדבר איתך." כך זה התחיל, ורק התדרדר.
הם ירו לכיוונה טענות, ודרישות. והבהירו לה כמה שהיא לא בסדר.
היא הרגישה מותקפת,רק התחיל היום והוא כבר נורא.
היא החזיקה את דמעותיה..וחייכה. כהרגלה.
"מה את חושבת על מה שנאמר פה?" נזכרו לשאול אותה.
היא רצתה לפתוח את פיה, להגיד את אשר על ליבה, אבל הדבר היחיד שנפתח הוא סכר הדמעות שנבנה לאט לאט.
היא לא האמינה שהיא נמצאת במקום שהיא אוהבת, שכיף לה בו, היא הולכת לאבד את זה.
אחרי שהיא ניסתה להבהיר להן כמה המקום הזה חשוב לה, כמה היא מעריכה וכמה שהיא יודעת שהיא טעתה, הפגישה התפזרה והיא יצאה החוצה. נשמה אוויר, נרגעה וחזרה.
לא הייתה לה ברירה אלא להמשיך את היום כרגיל. היא לא יכולה להרשות לעצמה להישבר,חשבה, צריך לשנות דברים.

"את חייבת לצאת קצת. במיוחד אחרי היום שעברת." ניסתה לשכנע אותה חברתה הטובה ליאת.
בדרך כלל, היא הייתה קופצת על המציאה, אם לא יוזמת, מארגנת ומתכננת הכל עד הפרט הכי קטן. היא מהאנשים שאוהבים לחגוג ולשמוח אך הפעם היא הרגישה שפיצצו לה את הבלון.
ולמרות הכל, היא יצאה.
יחד עם ליאת וטל, עוד חברה טובה שלה, היא נכנסה לפאב והתיישבו על הבר.
היא לא מצאה את עצמה,ישבה עם הגב לבר וזזה על הכיסא הגבוה בעצבנות וחוסר נוחות.
היא הסתובבה לכיוון הבר על מנת להזמין איזה משקה ואולי להשתחרר טיפה,
ואז זה קרה..