perdida – פרק 3 – אני משתגעת

פרק שלישי

בהיתי מבעד לחלון הקפוא בעץ הדובדבנים העירום שמכוסה בשלג, ראיתי איך לאט לאט פתיתי השלג נערמים עליו,
נערמת עד לעומס על אחד מענפיו, והכל מחליק ונופל בבת אחת על האדמה שנהפכה כבר באמצע הלילה להיות מכוסה בשלג לבן צחור.
לגמתי מכוס התה החמים והמהביל שהחזקתי ביידי הרועדות המכוסות כפפות צמר עבות, שאף על עוביין, הקור חדר לעצמותיי בצמרמורות באות וחולפות.
הרמתי בחזרה על כפתיי את הפוך שהחליק מטה במקצת.
ניגבתי את אדי הקור שכיסו את חלון חדרי ושבתי להתבונן בעץ.
הוא כל כך בודד וערום בקור הזה, בלי העלים והדובדבנים המתוקים שיכסו אותו ויתנו לו מראה של חיים.
לרגע הזדהתי איתו, הרגשתי ערומה למרות כל בגדיי שכיסו אותי מכל כיוון, הרגשתי חשופה לקור המקפיא,
לצמרמורות הנוראיות שטיפסו בגבי,הרגשתי את גופי שרעד מקור.
שהתעוררתי מהדימיון, קצת מהורהרת, קמתי מעדן החלון והנחתי את ספל התה על השולחן.
נהנתי מהשקט ששרר בבית, אמא, אבא, הבנות וברנדון ישנים, ואני הקשבתי רק למחשבות שריצדו לי בראש.
האם אנשים באמת לא רואים שכל הדובדבנים והעלים נשרו ממני? האם הם באמת עד כדי כך תמימים?
שמאמינים שברנדון כזה מושלם, הגבר האידיאלי, הג'נטלמן שעוזר לכולם ונחמד לכולם, אני באמת היחידה שרואה את האמת?
לא יכול להיות, מישהו, בטוח מישהו רואה את זה חוץ ממני!
ואולי אני המשוגעת? אולי כולם צודקים? אולי הוא באמת מושלם?
צעדים כבדים מהמדרגות העירו אותי ממחשבותיי, נאנחתי ברוגע ברגע שזיהיתי את אבא לבוש בחלוק הארוך שלו ונועל את נעלי הבית התואמות,
"בוקר טוב ילדה שלי, מה את עושה ערה מוקדם כל כך?" אבא שאל בחיוך עייף ונשק למצחי ,
"התעוררתי מוקדם ולא הצלחתי להירדם" חיוך עלה בקצות שפתיי, אבי היה הבן אדם הכי טוב שאני מכירה, אדם פשוט שנותן את כל חיו למשפחה.
אבל הוא זה ששידך ביני לבין ברנדון, אני לא מאמינה שבאמת הייתי עיוורת בזמן הזה, שבאמת הסכמתי לנישואים האלה וראיתי רק את המסכה של הנסיך המקסים, כמו שכולם ראו .
נשקתי לאבי ועליתי במעלה המדרגות, אולי כדאי שאחזור לישון, העייפות גברה עליי ולרגע הרגשתי כאילו חזרתי ממסע ארוך ללא שינה.
פתחתי את דלת חדרי בשקט בשביל לא להעיר את ברנדון, אך זרם המים סימן שהוא מתקלח.
סגרתי את הדלת והשתחלתי מתחת לשמיכה החמה, עצמתי עניים בעונג וכל גופי נרפה.
ריחו של ברנדון נידף מהכרית, הריח הטוב אחרי המקלחת לילה שלו אתמול, הסנפתי את ריחו לאט לאט מתכרבלת בצד שלו במיטה.
עניי התרחבו שהבנתי את מה שאני עושה.
אך משום מה לא היה לי אכפת, ובכל זאת עצמתי את עניי ונתתי לשינה ליפול עליי מתי שתחליט לבוא .
רעש של פתיחת דלת נשמע ונשארתי דוממת, שקט שרר כמה דקות, הוא כנראה המום, ניסיתי לגבור על החשק לראות את מבטו,
צעדיו נשמעו מתקרבים אליי, ריחו נדף ממנו ואני רק התמוגגתי בתוכי, שפתיו נחו על שלי לכמה שניות בודדות, וידו ליטפה את שיערי.
דה ז'וו .
ממש כמו אתמול. מה קורה איתנו?
אולי יש דברים שנשארים?
צעדיו החרישים התרחקו לעבר הדלת, פותח את הדלת וסוגר אותה אחריו בשקט.
פקחתי את עניי בחשדנות, ולאחר שראיתי שהשטח אכן פנוי בהיתי בתקרה באי הבנה .
מה קורה פה? אולי זה פח ?
לא לא לא , אני לא נופלת שוב לפחים שלו.
אבל…. אם זה אמיתי? הוא שקט ונעים.
קמתי לעבר החלון, השמש יצאה החוצה, ממיסה את הקרח על פני האדמה, ומחממת את העץ, וגם אותי .
משום מה היה לי את הרצון לפזר את שיערי האדמוני, סידרתי אותו מול המראה והסתכלתי על השמש בפעם האחרונה, "תודה" לחשתי אלייה בחיוך ופניתי אל כיוון המדרגות שהחיוך עדיין מקשט את פניי.

שירדתי אל הסלון הרחב שלנו הבנות ישבו צוחקות בקול גדול מברנדון ששעשע אותן.
שראו אותי הם השתתקו , מסתכלים וחוקרים, לא מבינים מה השתנה, מאיפה החיוך צץ ומאיפה הרצון לפזר את השיער.
"בוקר טוב" חייכתי אליהם ופניתי למטבח שם אמא הכינה את ארוחת הבוקר.
"שלום אמא" נשקתי לה ועזרתי לחתוך את הלחם, היא עמדה כמה שניות המומה וחיוך עלה על פניה, "שלום ילדה יפה שלי" היא המשיכה להתבונן, ליטפה את לחיי שיחה בשערי, " זה יום מיוחד היום יקירתי? יש סיבה לכל האושר הזה?" היא שאלה בהתרגשות.
"מאמא, אל תדאגי, הכל רגיל, כנראה ישנתי טוב הלילה" סידרתי את פרוסות הלחם על צלחת והנחתי אותה על השולחן.
"את לא תעבדי עליי, היית כל כך חיוורת ולבנה, ותראי , סוף סוף הסומק חזר ללחייך, תראי !" היא לקחה אותי בהתרגשות אל עבר המראה בסלון והעמידה אותי מולה.
התבוננתי בדמות שמולי, לא אותה דמות שהייתה בסלון הכלות, אותה דמות שהייתה חיוורת כל כך,
עכשיו היא מחייכת בלי סיבה והאודם חזר ללחייה.
כל זה, בגלל הנשיקות העדינות שברנדון נתן לי בשנתי ? כל זה בגלל השמש החמה שיצאה לה ?
ברנדון ניסה לתפוס את מבטי, אך התחמקתי, איך אני אגיב אליו עכשיו? איך אדבר אליו?
"ארוחת הבוקר מוכנה!" אמא קראה והבנות רצו לחדר האוכל .
רק אני וברנדון נשארנו בסלון, ניסיתי עדיין למצוא משהו שיעסיק אותי, להתחמק ממנו,
רק להתחמק ממנו עד שאחליט באיזה צד אני.
ברנדון חייך והרים את מבטי אליו, ללא ברירה הייתי חייבת להסתכל בעניו.
חיוכו רק גדל, והוא נישק אותי.נשיקה קטנה על השפתיים, והחל ללכת לחדר האוכל .
"חתיכת.." לחשתי בכעס, הוא מנסה לבלבל אותי. הוא משגע אותי .
נשמתי עמוק והרפתי את גופי , התיישבתי בשולחן מולו.
שעניו ממשיכות לדקור אותי.
אני משתגעת .