mayameshel
אשמח לביקורתת (:

survive part 2

mayameshel 08/09/2016 510 צפיות אין תגובות
אשמח לביקורתת (:

"אריאל" קראתי בעודי נכנס הביתה, אך אף תגובה לא נשמעה.
איפה היא? לא הצלחתי להבין לאן היא הספיקה להיעלם בזמן שלא הייתי כאן. ניצלתי את ההזדמנות שהיא לא בבית ומיהרתי לחדר להניח את השולחן, בעדינות רבה ניקיתי את הכתמים הבודדים שהופיעו עליו "כמו חדש!" הכרזתי. הנחתי עליו כמה מחברות של אריאל ואת מנורת הקריאה הקבועה שלה. "אני מקווה שהיא תאהב את זה" פלטתי לעצמי ונאנחתי, בעודי מתיישב בכבדות על הספה בסלון.
"מתי אימא מגיעה?" קולה של אריאל נשמע כשהיא חזרה הביתה
"איפה היית?" חקרתי אותה והיא לא נרתעה "יצאתי קצת, הייתי חייבת לנשום אוויר" הודיעה בקול שקט.
"לפני שלמדת?" המילים יצאו מפי באופן אוטומטי למידי.
היא גלגלה את ענייה, "תפסיק להתערב, ולתפוס את המקום של אימא בכל הזדמנות שיש לך" היא התרגזה עכשיו "אתה ממש נהנה מזה?" היא הייתה חייבת להוסיף במבט עקום.
"אימא לא בבית רוב היום, וצריך שמישהו ינהל את הבית הזה אריאל" הזכרתי לה "ואני הגדול מבין שתינו, ותאמיני לי שיש על הגב שלי הרבה אחראיות".
היא נשפה בבוז והתקדמה לחדר בו מיקמתי את השולחן "ותתחדשי אגב" צעקתי לעברה והיא הסתובבה אליי במבט שואל "על מה בדיוק?" שאלה באי הבנה, אחרי מספר שניות שלא הגבתי היא נכנסה לחדר והבחינה בשולחן. התקדמתי ועמדתי מאחוריה, מחכה לתגובה שלה. היא השתתקה, התקרבה ובחנה את השולחן.
"מה זה?" לבסוף היא בחרה להגיד, "זה שולחן" עניתי לה בפשטות. היא נאנחה קלות "אני יודעת שזה שולחן דין" ענתה "אבל" נעצרה לרגע והמשיכה "איך הוא הגיע לכאן, כלומר אלינו" שאלה והסתובבה אליי לקבל חזרה תשובה.
"חשבתי שתהיי קצת יותר נלהבת" לא רציתי להגיד לה שמצאתי אותו ברחוב, רציתי שהיא תרגיש שגם לה יש, שגם לה קונים. "תענה לי דין" היא לא ויתרה "איך השולחן הזה הגיע לחדר הזה" היא דרשה תשובה.
"קניתי אותו" שיקרתי, אבל רק בגלל שרציתי לשמח אותה. "הוא בשבילך, רציתי להפתיע אותך, ואחרי השיחה שלנו בצהריים חשבתי שתשמחי לקבל אותו והבנתי שזה הזמן להראות לך את השולחן החדש שלך" חייכתי אליה קלות והיא הביטה בי בחיוך מופתע, "גם כמובן בשביל שהוא יעניק לך מוטיבציה ללימודים" הייתי חייב להוסיף את ההערה הזו. היא פלטה נימת צחוק והחזירה את מבטה לשולחן "אני לא יודעת מה להגיד דין" היא מיששה את קצות השולחן "אתה אח מדהים, תודה" היא חיבקה אותי ובלעה את רוקה "מצטערת על הדברים שאמרתי, אני יודעת כמה אתה משתדל" הורידה את ראשה במעט.
"את לא צריכה להצטער על שום דבר אריאל" הודעתי לה "ועכשיו קדימה, אני חושב שיש לך שיעורים לעשות על השולחן החדש שלך לא ככה?" קרצתי לה ויצאתי מהחדר, בתחושה טובה.

—————————————————————————————————-

השעון המעורר צלצל כהרגלו בשש בבוקר בדיוק. שגרה, המחשבה הזו חלפה בראשי. שפשפתי את עניי בעייפות בעודי מתמתח והתיישבתי על קצה המיטה. השגרה שלי שונה משגרה של כל תלמיד תיכון שקם בבוקר למסגרת בית הספר, לומד, משכיל ועיסוקיו לאורך כל שעות אחר הצהריים הם לא אחרת מאשר לבלות עם חברים, שגרה בה הדאגה העיקרית היt המבחן הבא שיש לעבור.
פניתי ללבוש את בגדי המלצרות הקבועים שלי, חולצה שחורה קצרה שבצידה הימני תג בו מופיע שמי המלא "דין ראובן" וג'ינס שחור. לפני שיצאתי מהבית, בדקתי שאריאל במיטתה עוד ישנה ונעלתי את הבית.
האוויר היה עוד קריר במעט, והשמש עוד לא הופיעה במלואה. אני הכי אוהב את השעה הזו ביום, כשבקושי יש אנשים ברחובות ואפשר לנשום את האוויר לרווחה.
"מה קורה גבר" תפח על שכמי אחד העובדים, החזרתי לו חיוך וחיכיתי שיגיעו אנשים, יותר אנשים, יותר כסף.
"מה חדש איתך?" אותו עובד התיישב על ידי בעודו מפתח שיחה. "עייף" סיכמתי בפשטות. "תכף אנשים יתחילו להגיע, אל תהיה שאנן" הזכיר לי. זיו היה בן 23, הוא אחד מהעובדים שיותר אהבתי. מה אהבתי בו? אני מניח שאת העובדה שהוא בחור פשוט, כמוני. מדבר בגובה העניים ואף פעם לא יגיד משהו לרעתי. האנשים הפשוטים, הם האנשים הכי טובים, זו דעתי. המקום התחיל להתמלא באנשים, בעיקר אנשים שהגיעו לשתות את הקפה של הבוקר שלהם תוך קריאת עיתון והשלמת האירועים שהתרחשו יום לפני. אם תשאלו אותי, אני לא אוהב עיתונים. כלומר, איך אפשר לאהוב לקרוא ידיעות על מוות, על חוסר מזל או סתם על גורל אכזר, מה שלא יודעים לא כואב.
"תביא לי בבקשה קפה הפוך, שתיים סוכר ומאפה בצד" ביקש ממני אחד הלקוחות כששירתי אותו. "עוד משהו אדוני?" אני עונה בנימוס ופונה ללכת. הוא הניד את ראשו לשלילה. כשבאתי ללכת, משהו עצר אותי. או אם להיות מדויק מודעה בעיתון שבדיוק אותו לקוח קרא, משכה את תשומת ליבי.
"דקירה ברחוב דויד יצחק התרחשה אמש בשעות הערב, כאשר ילד העונה לשם שון גבריאל נדקר למוות. הרוצח נמלט ולא השאיר עקבות אחריו" השורה הזו הדהדה לי לראש, שון. זה לא הילד מהתקרית עם השולחן אתמול בצהריים? הרי זה הרחוב שלי.
הלקוח הביט בי בחוסר נעימות "אם אתה מתעניין בכתבה ילד, אני מוכן להביא לך את העיתון כשאסיים לקרוא. עכשיו אם לא אכפת לך אני די ממהר. תוכל להביא לי את מה שביקשתי?" אמר, מחכה שאלך.
"כן בטח" התנערתי לרגע, הסתובבתי ופניתי לבצע את ההזמנה שלו, אבל הכתבה הזו, ידעתי שאני חייב להמשיך לקרוא את הכתבה. משהו שם הרגיש לי מוזר.
בסיום המשמרת, לקחתי את אחד העיתונים שהיו זרוקים על גבי השולחנות וחיפשתי במהירות את הכתבה הרצויה. "נדקר למוות" זוהי הכותרת שהופיעה על גבי הדף בכתב גדול ובולט, כמעט ולא ניתן לפספס. "סיבות הדקירה עדיין אינן ברורות, המשטרה חוקרת את העניין ומנסה להבין מה קרה באותו ערב. ההלוויה תתקיים בבית הקברות 'רובינשטיין', יהי זכרו ברוך" זרקתי את העיתון על השולחן, היו בי רגשות מעורבים. מצד אחד אחרי איך שהוא דיבר אליי, לא הצלחתי להרגיש כאב וצער. מצד שני, העולם הזה אכזר מידי, גם עבורי. ולמרות הכל, לא הגיע לו למות בזה אני בטוח.
כשחזרתי מהעובדה, הבחנתי באותה נערה שהתערבה בריב שלי עם שון. היא הוציאה את אחיה הקטן מהגן הסמוך לרחוב בו אני גר. הרגליים שלי משכו אותי לכיוון שלה, או יותר נכון הסקרנות. הייתי חייב לברר מה באמת קרה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך