survive part 3

"סליחה?" אמרתי בלחש ונגעתי קלות בכתפה. היא הסתובבה אליי, הבעת פניה השתנתה תוך רגע. הבנתי שהיא זיהתה אותי. "מה אתה רוצה?" בקולה היה כעס. תוך כדי היא התרחקה צעד אחורה בעודה מחזיקה בידה של אחיה הקטן. "רק רציתי לשאול אותך אם זה נכון ששון…" היא הביטה בי וכיווצה את מצחה "נדקר" השלימה אותי לבסוף. הורדתי את ראשי בעצב "ראיתי את זה בעיתון בבוקר, לקח לי זמן עד שקישרתי, הייתי חייב לשאול מישהו" הסברתי לה. היא הנהנה לחיוב "חברים שלי בטוחים שזה אתה" זרקה לאוויר, והשתתקתי.
"אני?" הקול שלי רעד "למה שאני אעשה דבר כזה?" לא הבנתי איך מחשבה כזו יכלה להעלות. "האירוע הזה קרה בערב, ששון היה לבד. ולפני כן, בצהריים אתה ושון רבתם. הוא סיפר לי אחרי שהלכת איך הריב התחיל. הוא התוודה שהוא התחיל וזרק לך מילים לא יפות" היא סיפרה. "אני לא כזה" הבטתי בה "אני בחיים לא אהיה כזה גם" הודעתי לה. היא באה לפתוח את פיה אבל מיד המשכתי "זו לא הפעם הראשונה שאנשים עוקצים אותי, למדתי לא לענות להם. אבל הוא התחיל לדבר על המשפחה שלי את מבינה. ואז, אני לא יכולתי לעבור על זה בשתיקה" הסברתי לה.
"אז אתה פשוט דקרת אותו" היא השלימה אותי שוב, הופתעתי. "מה?" אמרתי בפליאה "אני נשבע לך שלא אני זה שדקר אותו" אמרתי לה שוב.
"אתה בעצמך אמרת שלא יכולת לעבור על זה בשתיקה" היא מלמלה, היה פחד בקולה. "נכון" הסכמתי איתה "ובגלל זה עניתי להם ולא שתקתי כמו תמיד" ניסיתי שהיא תבין, משום מה היה חשוב לי שהיא תאמין לי.
"איך אמרת שקוראים לך?" היא שאלה לפתע
"דין" עניתי בפשטות
"דין, תראה" היא נשמה עמוק "אתה עכשיו הסיבה ההגיונית והיחידה שיש לנו למוות של שון" הודיעה לי "השוטרים בטח כבר יגיעו אלייך בימים הקרובים". הייתי בהלם, לא ידעתי מה לענות על זה "והבן אדם שדקר אותו" היא המשיכה "ישלם על זה כל החיים שלו, ואני אדאג לזה" היא אמרה בקרירות ומשכה את ידה של אחיה.
איך נכנסתי לפרשה של הדקירה הזו לעזאזל? אני באמת לא יודע, אני רוצח? אני? אתם בטח צוחקים עליי. בלילה לא הצלחתי להירדם, חשבתי מה אני הולך לעשות, מה אני הולך להגיד לשוטרים.
למחרת בבוקר שוב השעון המעורר צלצל בשעה שש, התלבשתי במהירות ובדקתי שאריאל ישנה, לפני שבאתי לצאת מהבית דפיקות חזקות נשמעו מאחורי הדלת. כשפתחתי את הדלת זוג שוטרים עמדו ביציבות עם אזיקים בידם. "אתה דין?" הם שאלו, "כן" עניתי להם ומיד הם אזקו אותי. "יש לנו כמה בירורים שקשורים אלייך, אתה צריך להתלוות אלינו לתחנה". הם הכריזו.
"מצטער, אבל אני מאחר לעבודה" הודעתי להם וניסיתי להשתחרר מהאזיקים שהונחו על ידיי. "אנחנו חוששים שלא תוכל לעבוד בזמן הקרוב" אחד השוטרים פלט. חשבתי רק על אימא שלי, על אריאל. מי ידאג לאריאל כשהיא תחזור מהבית ספר? ומי יעזור לפרנס את הבית? הם יקרסו בלעדיי, הבית יקרוס.
"עצרו" צעקתי בעצבנות "אני לא יכול ללכת איתכם מה לא הבנתם" התרגזתי "יש לי משפחה לדאוג לה, יש לי אחות שצריכה שמישהו ידאג לה". זרקתי להם, "אנחנו באמת לא רוצים לנקוט איתך ברע, אל תתנגד ותבוא בבקשה איתנו מיד" אחד השוטרים ניסה לשכנע אותי "אני לא יכול לעזוב אותם, תבינו אותי. אני עזבתי את הבית ספר לעבוד בשביל לעזור לאימא שלי לפרנס, היא בקושי בבית, תבינו אותי" חזרתי שוב, מיואש הפעם.
"מה קורה כאן?" אריאל קמה מבוהלת, והביטה בי אזוק כאשר השוטרים מחזיקים באגרסיביות בזרועותיי. "אריאל לכי לישון" אחותי הקטנה לא צריכה להיחשף לזה. פניה של אריאל החווירו והיא הביטה בי בפחד "דין למה הם לוקחים אותך, מה עשית?" היא גמגמה. עוד לפני שהספקתי לענות השוטרים פלטו "אח שלך מואשם ברצח" והוציאו אותי מהבית.