survive part 6

בתא איתי היה עוד בחור. בהיר עור, עניים חומות ועל אפו הונחו משקפיי ראיה מרובעות, המראה שלו בהחלט העלה על פניי חיוך זעיר.
פעם ראשונה?" הבחור לידי ניסה לפתח שיחה. רק הנהנתי לחיוב, והוא ראה את זה כסימן להמשיך. "אז למה אתה כאן?" שאל. הבטתי בו, "רצח" פלטתי וסובבתי חזרה את מבטי. "רצחת מישהו!?" הוא היה המום, נו בטח. חנון מחשבים במעצר, מה הוא עשה? גנב תוכנת מחשב סודית או משהו.
"לא רצחתי אף אחד" הרגעתי אותו "אני נראה לך כמו רוצח?" הפניתי אליו את השאלה והבטתי בו בציפייה לשמוע את התשובה שאני רוצה. "רוצח, אתה.." הוא התמהמה וגלגלתי את עניי "תשכח ששאלתי" הנדתי בידי לשלילה ושכבתי על המיטה הצרה. שמיכה דקה ומאובקת הייתה מונחת בצד המיטה, מקופלת בצורה קפדנית במיוחד. "ואתה?" שאלתי אותו לפתע "מה הסיבה שאתה נמצא כאן" השלמתי את השאלה שלי.
"פרצתי לאחד האתרים שכמה בריונים הכריחו אותי" הוא משך בכתפיו "אני טוב במחשבים, כמו שאתה מבין" הוא הסביר. בעקבות המראה שלו, העור החיוור והצורה שהגיב לצורה שאני כאן, לא הייתי מופתע כל כך. "זה נמשך כבר תקופה, הם משתמשים באתרים האלו כדי לפגוע באנשים. לא הייתה לי ברירה, אז הקשבתי להם ועשיתי כל מה שהם אמרו לי, עד שתפסו אותי" הוא נאנח "וכמובן שלא יכולתי להלשין עליהם לחוקרת" אמר באכזבה.
"מה זאת אומרת" קפצתי מהמיטה והתיישבתי בחוסר נוחות "לא סיפרת לחוקרת שהם הכריחו אותך לעשות את זה?" לא הבנתי למה הוא מקטין לעצמו את הסיכוי להשתחרר. "זה לא כזה פשוט" הוא משך באפו "אם אני אערב אותם בסיפור הזה, הם לא יוותרו לי, אני לא יכול לקחת את הסיכון הזה".
"אבל המשטרה תתפוס אותם, אתה לא יכול להחסיר פרט כזה חשוב מהסיפור שלך, אתה רוצה לבלות כמה שנים בכלא?" זו הייתה שאלה רטורית כמובן, אני לא מכיר אחד שירצה.
"את לא תבין" הוא התחרט לפתע.
"אתה צריך ללמד אותם לקח אחת ולתמיד" קבעתי "אחרת תשב כאן כמה שנים, תשחרר והם ימצאו אותך שוב" החלטתי להגיד לו את האמת בפנים "ותנחש מה" נתקפתי כעס "הם יגרמו לך לעשות בדיוק את אותו דבר, שוב!"
הוא הזיז קלות את משקפיו,"אני יודע, תאמין לי שאני יודע".
העניים שלי נעצמו באיטיות, ולא התנגדתי להן. וכך תוך שניות, מצאתי את עצמי שוקע בשינה עמוקה. התעוררתי בבוקר, הפעם לא לצלילי השעון המעורר הקבוע שלי אלא לצעקות אחד השוטרים. בהתחלה התקשיתי להבין מה המקום שאני נמצא בו, עד שנפל לי האסימון, אני במעצר.
"נו קמת?" הבחור הלבן הופיע על יד המיטה שלי תוך כמה שניות "תכף הביקורים מתחילים" הוא היה נלהב.
שפשפתי את עניי, "כמה זמן אתה כאן שאתה כבר יודע מתי יש ביקורים" סיננתי באי הבנה. "כמה ימים לפני שבאת" הוא אמר בפשטות ומשך בכתפיו "בזמן שישנת אתמול השוטר הודיע את השעה של הביקורים, תגיד תודה שהערתי אותך", אמר בנימת כעס קלה.
הוא מצא חן בעניי הבחור הזה, לא יכולתי שלא לצחוק. מי היה מאמין, גם מואשם ברצח וגם תקוע עם חנון מחשבים באותו תא. ממתי החיים ששלי הפכו להיות חלק מסרט ולא ידעתי?.
אחד הסוהרים התקדם לעבר התא שלנו "דין ראובני?" הוא נעצר "יש לך ביקור" הודיע לי לפתע "אימא שלך" זרק. עניי נפקחו לרווחה, הייתי מלא ציפייה לראות אותה כבר.
הסוהר הוביל אותי לאחד החדרים ואמר לי להמתין בסבלנות. הוא סימן לי לשבת ופנה לצאת מהחדר. התבוננתי מסביב, החדר היה קטן, ושולחן מרובע וישן הפריד ביני לבין הכיסא השני.
תוך כמה רגעים אימא שלי הופעה עם עניים אדומות "דין" היא מלמלה והביטה בי בעצב.
רציתי לחבק אותה, כל כך רציתי. "אני מצטער" זה המשפט היחיד שיכולתי להוציא מהפה באותו הרגע.
"אתה חזק דין, אתה לא מוותר" היא הזכירה לי. הדבר האחרון שרציתי הוא לאכזב אותה.
"איך אתן מסתדרות אימא, איך אריאל" הייתי חייב לשמוע שהכל בסדר,שאביגיל בסדר.
היא נשמה עמוק "קשה, אבל אין ברירה" היא נאנחה "אני אעזוב את אחת העבודות שלי, צריך שמישהו יתפנה לאריאל" משכה באפה.
טמנתי את ראשי בכפות ידיי והרגשתי חסר אונים, פעם ראשונה שכל כך רציתי לעשות משהו אבל פשוט לא יכולתי, לא היה לי את היכולת לעזור לה, לאימא שלי.
"אני כל כך מצטער" חזרתי שוב, למרות שידעתי שגם הסליחה שלי לא יכולה לשנות את המצב. היא חייכה אליי בחיוך עצוב "אל תצטער דין, אתה תצא מזה, אני מכירה את הבן שלי" ניסתה לעודד אותי. "מי שמכיר אותך יודע שאתה לא מסוגל לדברים כאלו, מי שמכיר אותך באמת יודע טוב מאוד מי זה דין".
הייתי גאה בה כל כך, היא לוחמת אימא שלי.
שמעת אימא? את לוחמת.