The Killers – פרולוג

מסיבות קולג' מעולם לא היו הקטע שלי, גם לא לפני שהייתי בקולג'. הפעם היחידה שהלכתי למסיבת קולג' הייתה כשהייתי בת שבע – עשרה, ואחת החברות היחידות שלי סחבה אותי לשם. לפחות זה גרם לי לפגוש את הבן אדם היחיד שאולי הבין אותי או אהב אותי באמת.

***

"אני שונאת אותך," אני צועקת לאזנה של קיילי והיא פשוט צוחקת, שיכורה לגמרי. האנחה נפלטת מפי בשקט ואני צועדת משם אל פינת החדר, נמנעת ממישושים. תמיד שנאתי מסיבות, או להיות בחברת אנשים. אני מוצאת את זה טיפשי ורק תירוץ לשתות. למה הם צריכים מסיבות כדי לשתות? שיעשו את זה לפחות בשקט. אני אוחזת בכוס האדומה שבידי כאילו היא תציל אותי מהרעש הנוראי הזה שנקרא מוזיקת דאנס, היפ – הופ וכל השטויות האלה. אני אוהבת רוק, או רוק – פופ. לא את זה. אני מנדנדת את הכוס בידי ומשחק במים השקופים שבפנים. אני לא אחת מבנות השבע – עשרה הרגילות שמתעסקות בסמים, בנים, מסיבות או שתייה. אני אוהבת להיות לבד, וזה – זה לגמרי לא לבד. זה ההפך מלבד. אז אחרי שלבסוף אני מבינה שקיילי עזבה את המסיבה בלעדיי ועם איזה בחור שהיא פלרטטה איתו, אני יוצאת אל המכונית שלי ומתחילה לנסוע בחזרה הביתה, את כל הדרך הארוכה. סוף השבוע הזה היה כל כך מייגע ואני שמחה שהוא נגמר. אני מתניעה את המכונית, יוצאת מהחניה, ופונה אל הכביש המהיר במבטים מנוסים. הרדיו דלוק בעצמה חלשה ואחת התחנות שאני מעבירה ביניהן משמיעה שיר ישן של להקת קווין, אז אני מחייכת לעצמי ומזמזמת את המילים. אצבעותיי מתופפות על ההגה ואני מסיטה את המבט כדי להביט בצג של הפלאפון שלי שרוטט עכשיו ומאיר באותיות בולטות את המילה "אבא". אני עונה לשיחה ומדליקה את הרמקול, מתרכזת תוך כדי בכביש שמולי.
"היי, אבא." אני עונה ומנמיכה עוד קצת את עצמת הרדיו. "מה קורה?" אני שואלת בענייניות.
"הכל בסדר, רק רציתי לדעת איך עבר עלייך סוף השבוע?" הוא שואל בחזרה ואני נאנחת.
"זה היה בסדר. קצת נוראי, אבל בסדר." אני מושכת בכתפיי, למרות שהוא לא רואה אותי.
"אני מקווה שלא עשית שטויות," הוא אומר, למרות שהוא יודע שלא עשיתי, אבל הוא מחויב לשאול כאבא. אני מביטה לרגע בדרך בלי לענות, ואני יודעת שהוא מחכה לתשובה.
"אתה מכיר אותי, התחביב העיקרי שלי בחיים הוא לשתות ולהתמסטל." אני מגחכת וגם הוא.
"איפה הכוסות, שוב, מייקל?" קול נשי פלרטטני נשמע ברקע, ואני מעבירה מבט אל הצג. כשאני מביטה שוב בכביש כל מה שאני רואה אלה אורות מסנוורים. אז אני זוכרת שהייתה חבטה, דם, זכוכיות, וכרית אוויר שהתנפחה.

אני מתעוררת כשאני על אלונקה, מובלת אל תוך בית חולים. המון רופאים מהלכים סביבי בחלוקים. "נקבה בת שבע – עשרה, פציעות עמוקות בעין וברגל, איבדה הרבה דם אבל סימנים חיוניים לבינתיים. ד"ר קפנר, תזמיני חדר ניתוח, ד"ר בראון, תשיגי לנו המון שקיות דם מסוג או – שלילי. חדר טראומה 2!" קול נשי וסמכותי נשמע לידי, ואני מפחדת שאולי אני אתחיל לבכות.
"איפה אני?" אני שואלת בשקט, בתקווה שמישהו ישים לב. רופא עם עיניים ירוקות נחמדות וחיוך יפה מביט בי בחיבה. זה מרגיע אותי קצת. "היא ערה, כולם!" הוא צועק להם והם מתמקדים בי. "מאדיסון, אני ד"ר דייויס. את יכולה להגיד לנו משהו על עצמך? הורים?" הקול הנשי נשמע שוב. כל מה שאני יכולה לראות זו התקרה הלבנה להפליא, ואני שותקת.
"ההורים שלי גרושים. לאבא שלי קוראים מייקל גרין. אמא שלי לא גרה כאן." אני אומרת לבסוף והם שולחים מישהו כדי לטלפן אליו. בינתיים, אני מרגישה בדקירה נוראה ברגל שלי. אני צועקת. "מישהו שייתן לה 30 מ"ג של מורפיום!" הרופא הנחמד ממקודם צועק שוב. "מאדי, את תהיי בסדר." הוא מחייך אלי שוב ואני אוחזת ביד שלו. לפחות היד שלי עדיין שם, לא?
"תרדימו אותי. בבקשה." אני מבקשת בדמעות והוא מהנהן. מישהו שם עלי מסכה עם חומר מרדים, ורק עד כאן אני זוכרת.