The Master's Duty | פרק 6

פרק 6:

אלאניס רצה הרחק. קלסטינה רצה בעקבותיה.
אלאניס נעצרה לפתע. קלסטינה עמדה מאחוריה, עם מבט מודאג מאוד. מבט מאוד דאגני, כאילו היא רק רוצה לטפל בה.
"אלאניס…" קראה קלסטינה ברוגע. "אנחנו החברות הכי טובות, נכון?"
"כן" השיבה אלאניס והסתובבה לכיוון קלסטינה
"אז… תגידי לי מה לא בסדר איתך! משהו קרה?"
"מה?! לא קרה לי כלום!!!" אלאניס כעסה בפתאומיות
"אלאניס, בטח קרה משהו…"
"לא קרה כלום!!!" התרגזה.
היא התרגזה מאוד.
"אבל אלאניס…"
"בלי אבל מטומטמת!!!"
"מה…?" שאלה קלסטינה בלחש
"מה ששמעת!!!" קראה ורצה לעברה.
בשנייה אחת, כאשר הגיעה אליה. היא הכתה אותה. היא שלחה לעבר קלסטינה אגרוף והפילה אותה לרצפה.
"א.. א.. אלאניס?" שאלה קלסטינה בפחד
"תסתמי!!!" כעסה. היא שלפה את סכינה.
אישוניי עיניה של קלסטינה התכווצו. זיעה נטפה עליה מעט. היא פחדה מאלאניס. היא הייתה משותקת לגמריי. אלאניס הביטה בה במבט מרושע.
"את כל כך תמימה קלסטינה… הקיום שלך לא שווה דבר! אם רק היית חכמה מספיק כדיי להבין, להבין שהכל…" אלאניס קטעה את עצמה לכמה רגעים והוסיפה "שקר". אלאניס הניפה את הסכין שלה. קלסטינה התגלגלה הצידה והתחמקה, ככל הנראה שזה היה רק רפלקס ולא יותר.
קלסטינה לקחה את עצמה בידיים וקמה. היא ברחה מאלאניס הכי רחוק שיכלה. 'אלאניס השתגעה לגמרי!' חשבה לעצמה קלסטינה בזמן בו ברחה.
אלאניס ראתה את קלסטינה מתרחקת לאט לאט. אלאניס לא טרחה לרדוף אחריה, היא נשארה עומדת במקום. אלאניס לפתע קרסה על הרצפה. היא אחזה חזק בדשא, כמעט תלשה אותו.
החלה דמעה אחת לרדת.. ועוד אחת.. עד שזה הפך לבכי של ממש.
"אלאניס…" קרא קול. "יש לי הצעה בשבילך…"
אלאניס קמה עם דמעות בעיניה והביטה באיש שעמד מולה.

בינתיים, דיוק ישב ליד אלקסיס.
הוא לא עזב אותה לרגע, למרות שנראתה כמתה.
"אני לא אעזוב אותך פה לבד, לא כשאת במצב כזה. אני יודע שאת חיה, את רק מעמידה פניי מתה. למרות שהלב שלך לא פועם ואת לא נושמת, את חיה. את פשוט מבקרת עכשיו במקום אחר. את עוד תחזרי ואני אהיה פה ברגע שתפקחי את עיניך שוב. אני אראה אותך בחיים…" כך לפחות אמר לה.
דיוק יכל להבחין בחיוך שעלה על פניה, למרות שמתה.
"אני יודע שאת חיה.. את עכשיו במקום אחר" לחש לה.
כמובן שלא היו לה פעימות לב וכמובן שהיא לא נשמה. אולי היא באמת נמצאת במקום אחר.
לפתע, דיוק שמע צעדים מתקרבים ומתגברים לכיוונו.
"דיוק.. בוגד שכמוך" הוא שמע קול מוכר, זה היה קולו של אדגר.
"אדגר? מה אתה עושה פה?" הוא שאל בקול רגוע, כמו תמיד.
"אתה באמת עדיין רגוע? גם כשאתה רואה אותי?"
"כן, ברור"
"זה יפה.." סינן "אתה בטח מכיר את אלאניס, נכון?"
"כן. איך היא קשורה אליי?"
"היא לא קשורה אליך. היא הצטרפה לצבע האדום, לפחות לעכשיו. בגלל שאין בשבילה מקום, אני נאלץ לדחות את אלקסיס משם. אלקסיס היא חלשה, אז היא לא שווה כלום. אז אני נאלץ לקחת את גופתה של אלקסיס ולשרוף אותה"
"אתה מה?!" הופתע דיוק
"כן, זה אומר שאני חייב לקחת אותה אז אם לא אכפת לך, זוז לי מהדרך.."
דיוק שלח את מבטו לגופתה של אלקסיס. היא לא חייכה, לא כמו קודם.
"אכפת לי! אפילו אכפת לי מאוד!!!" כעס עליו "אתה לא תיקח אותה!!!"
"איך אתה מסוגל להתנגד לי?!"
"אני מסוגל. אני לא אתן לך לקחת אותה!"
"בעיה שלך" אמר אדגר ושלף את חרבו. כמובן שדיוק לקח את חרבותיו גם.
"אדגר, אני לא רוצה להילחם נגדך.. לא עכשיו לפחות, יש לי מטלה אחרת לעשות, אבל אני מוכן לעשות הכל כדיי להצליח בה ולכן…" הוא אמר ברוגע.
באופן פתאומי, כאשר אדגר לא היה מוכן, דיוק רץ בשיא המהירות והניף את חרבו. הוא חתך את אדגר במותנו. הוא השאיר את אדגר לדמם על הדשא. לאחר מכן, הוא בעט באדגר והפיל אותו לנהר. אדגר היה עוד חי, דיוק הוא נתן לו להתמודד לבד עם הפציעה ועם הנהר הגועש.
"להתראות אדגר… אני יודע שתשרוד את זה, אבל שלא תחשוב שאלקסיס תאבד את מקומה בצבא האדום בשביל אלאניס כי אלקסיס עוד חיה!!!" הסביר דיוק.
דיוק הסתובב וחזר לאלקסיס. הוא המשיך לשבת לידה ולהגן עליה כל הזמן.. ללא הפסקה.

בזמן שהכול היה רגוע פה, או לפחות היה,
טרוי קם מהרצפה. הוא קם בכוחות מחודשים, אבל שליליים מאוד. הוא התחיל לכעוס, הוא איבד כל גבול. הוא חצה את כל הגבולות האפשריים. הוא החל להרוס את הכל בצריף החולים. הוא לקח סכין וערף את ראשם של המבוגרים, דקר את ליבם של הילדים וקרע את גופם של הזקנים.
כל צריף החולים המלא במהרה בדמם של החולים. לא היו עוד ניתוחים כי כל החולים כבר מתים. לבבותיהם של הילדים נמחצו על ידי ידיו. הוא קרע את הלבבות לחתיכות קטנות וחלקלקות. הוא מעך את ראשם של המבוגרים, הוא מחץ אותם כה חזק ששיניהם נשברו וגולגלותיהם נשברו ונסדקו. בתוך שניות מוחם יצא מאוזניהם כאשר באותו הזמן פרץ דם יצא מהאוזניים. חלקיי גופם של הזקנים שררו בכל פינה, על השולחן המעיים של האיש הזקן שימשו כקישוט, הריאה של האיש שימשה כתחליף לתמונה. הכל היה מזעזע. מראות אשר לא יוכלו להיות מתוארים על ידי מילים בלבד…

טרוי החל בטרור נגד העיר הקטנה והשלווה…