this is my life -פרק 2

התעוררתי מהשעון המעורר שלי, הלכתי להתלבש ואז הטלפון שלי צילצל
" הלו " אמרתי
" היי זה אני כריס " לא ציפיתי שהוא יתקשר אליי זה כזה חמוד מצידו, סוף סוף למישהו אכפת ממני
" היי " אמרתי
" בוקר טוב, לפי איך שאת נשמעת רק עכשיו התעוררת " הוא אמר וחייכתי לעצמי
" טוב אני צרכה להתארגן אני ידבר איתך אחר כך " אמרתי וניתקתי. המשכתי להתארגן ויצאתי לבית ספר, כמו תמיד עברתי ברחוב רוזנהוד רחוב יפה כלכך עם פרק גדול, בדרך כלל אני לפעמים נישארת שם ויושבת על אחד הספסלים מסתכלת על העננים על העצים והציפורים השורקות. הגעתי לבית ספר השיעור הראשון היה היסטוריה עם המורה לורה אני שונאת אותה, יש לה עניים מלחיצות ועף עורב תאמת היא בעצמה עורב או מותציה, לא משנה בכל זו אין לי ממש חברים בבית ספר כולם חושבים שאני נורא מוזרה ודיכאונית, זה קצת עצוב שקוראים לך ככה.
" גברת לורנסקי את מקשיבה?" לורה צעקה עליי, כנראה שעוד פעם חלמתי
" כן המורה " אמרתי, היא הסתכלה עליי במבט רצחני
" למה הספרים שלך לא פתוחים? " היא שאלה, לא ידעתי מה לענות
" קדימה למה את מחכה שמישהו יבוא ויוציא לך אותם " היא אמרה וישר הוצאתי את הספרים, רואים למה אני שונאת אותה??.
כל היום הזה היה משעמם עכשיו יש שיעור ספרות מעניין מי המורה החדש, אני מקווה שהוא לא יסבול כמו המורים האחרים כי בדרך כלל כולם פורשים, בקיצור ציירתי במחברת ולא שמתי לב שהתחיל השיעור פיתאום שמעתי " לעזאלזל " ואז הרמתי את הראש וראיתי את כריס, רגע מה? לא יכול להיות שהוא המורה שלי אוי לא, זה לא טוב זה ביכלל לא טוב, דווקא הבן אדם שחשבתי שבאמת אכפת לו ממני הוא המורה שלי? למה? מה עשיתי רע?. כולם היסתכלו עליו ואז עליי כי המבט שלו היה מופנה אליי
" אוקיי תלמידים, אני המורה החדש שלכם לספרות…" הוא המשיך ללמד כל הבנות פשוט נימרחו עליו כי הוא באמת חתיך. כל השיעור לא הקשבתי כי הייתי עסוקה ב-התנשקתי אם המורה שלי לספרות, הגעתי למסקנה שאולי זה לא משנה ואם הוא מחבב אותי ואני אותו זה לא אמור להפריע לנו. בסוף השיעור החלטתי לגשת אליו בכל מיקרה.
" היי " אמרתי
" היי " הוא אמר ולא הסתכל לי בעניים.
" רק רציתי לישאול אם מה שקורה עכשיו אמור להפריע לנו? " אמרתי הוא הרים את הראש שלו ואמר לי "כן זה כן " הוא אמר. " למה? " שאלתי למרות שידעתי את התשובה " כי אני המורה שלך עכשיו " הוא אמר. תאמת שהרגשתי צביטה קטנה.
" סליחה? " אמרתי
" אתה מנשק אותי, גורם לי הרגשה שסוף סוף למישהו אכפת ממני ועכשיו… " אמרתי ולא סיימתי
" אני מצטער " הוא אמר
" בן כמה אתה בכלל? " שאלתי
" אני בן 23 " הוא ענה לי, פשוט הלכתי ישר הביתה כי במילא ניגמר בית ספר, רצתי לפארק נישכבתי על הדשא ובכיתי, הייתי מאוכזבת חשבתי שסוף סוף למישהו אכפת ממני אבל טעיתי . פתאום התחיל לרדת גשם, רצתי הביתה
" אומייגד סקיי הכל בסדר " דודה קייטי אמרה שהבחינה בבגדי הרטובים
" כן, קצת גשם אני הולכת להתקלח " אמרתי והלכתי למיקלחת, מחר יש יום זיכרון להורים שלי , כניראה שהחיים שלי לא יכולים להיות יותר גרואים מזה…..