ZEX מטרה 3-התלמידים החדשים.הסיפור ה200 שלי!!!

"אני עדיין לא בטוחה לגבי זה" לחשתי.
אני ונעמה היינו על האוטובוס.
"אבל את חייבת! זה בול בשבילך! חוץ מזה,אם את לא בטוחה אז למה את נוסעת?"
"כי.." אמרתי והסמקתי כשנזכרתי בשון.
"אני רק רוצה לבדוק את זה.חודש-חודשיים,ואני אעזוב"
"לא! אני לא ארשה לך!" קראה נעמה בעקשנות.
האוטובוס הגיע,ואנחנו ירדנו ממנו והתקדמנו לעבר השערים הגדולים.
נכנסנו פנימה,והמשכנו ללכת עד שהגענו אל חצר ענקית מול הביניין.
"שמעתי שמגיעים רק 100 כל שנה" אמר מישהו אחר.
הסתובבתי אליו.הוא היה בלונדיני,עיניים חומות.הוא לבש בגדים אפורים והיה לו סרט ראש כתום.
"היי,אני אלווין.חברים קוראים לי אל.נחמד לפגוש אתכן" הוא שלח יד ללחיצה.
"כן טוב,אלווין,אנחנו לא ממש חברים" אמרתי והתרחקתי ממנו,נעמה אחריי.
"אבל אבל אבל…הוא היה נחמד" נעמה לחשה לי.
"לי הוא נראה כמו סתם מתנשא אחד" אמרתי בבוז.
"והוא?" היא הצביע על מישהו גבוה,שיער שחור קצר ומלא בג'ל,חסר חולצה עם שרירים,והרים משקולות מול אחרים.
"סתם עוד אגו אחד" גלגלתי עיניים.
"אגו? הוא לא נראה כזה" מישהו אמר.אני ונעמה עמדנו מתחת לעץ,ומישהו נתלה הפוך,והראש המופנה כלפי מטה היה מולינו.
"אההה!" צרחה נעמה בבהלה ונפלה אחורה."סליחה" הוא מלמל ועלה לעץ,ונחת על שתי רגליים.
אני מאסק" הוא אמר."אתה מסיכה?" צחקקתי.הוא היה ממש נמוך.
"אתה לא נמוך מידי בשביל להיות בן 15?" נעמה התכופפה אליו.
"אולי.ואולי אני פשוט בן 11" הוא אמר בציניות.הוא היה נמוך,שיער שחור קצר פרוע,ולבש ברדס חום ישן ומעט קרוע.
"אופס" היא הסמיקה במבוכה:"סליחה לא התכוונתי פשוט…כולם כאן בני 15 לא?"
"כן,אני פשוט די טוב בספורט.זכיתי בריצת מרתון של גילאי 20-30 כשהייתי בן 9" הוא פיהק.
"אתה…די מזכיר לי פריק" היא לחשה.
"כן,אני יודע" הוא צחק והלך."אני קיירה" צעקתי אליו.
"יאיי,פדיחה בשבילי" היא לחשה,והמשכנו קדימה.
אחרי חצי שעה,הדלת מהקומה השלישית נפתחה,ונערה עם שיער ירוק ארוך,עיניים ירוקות ומשקפיים עגולים גדולים,לבושה באדום התקדמה מהמרפסת.
"היא בטח החנונית כאן" לחשה לי נעמה.
"שמעתי את זה" הנערה קראה אל נעמה,ונרתענו.איך היא יכלה לשמוע?
"אהמ אהמ" היא השתעלה:"ברוכים הבאים לזקס! התוכנית הישראלית המתקדמת,בית ספר למתנקשים!" היא קראה בחיוך.
נרתעתי והלכתי אחורה.נעמה החזיקה אותי שלא אפול.
"איזה בית ספר היא אמרה?" שאלתי רועדת וחיוורת.
"בית ספר של מתנקשים" נעמה לחשה עם רעד ברור בקולה.בבת-אחת עלו לי כל המחשבות לראש:יחידת מתנקשים נשר,נשקים,מוות,התנקשויות,בית הספר,ושון.
הוא היה כאן.הוא למד כאן שלוש שנים.ועכשיו אני,לא יודעת מה לעשות.
"זאת הבחירה שלכם אם להיכנס או לא" היא חייכה.רעדתי,והסתכלתי סביב.ראיתי את המבטים של כל אחד מ100 התלמידים שם.
"נו,מה העיכוב כאן?" שמעתי קול והבטתי ישר.נערה עם שיער אדום ארוך אסוף בקוקו ועיניים סגולות עמדה ממש מול הדלת.היא לבשה חלוק מעבדה לבן אך מעט מאובק,וג'ינס כחול.
"אני נכנסת וזהו?" היא הביטה למעלה,והנערה שלמעלה הנהנה.
"זוזי כבר,אישה!" צרח המנופח עם השרירים ונכנס."זה הכל? פחדנים.לא קשה להפחיד כאן אף אחד" אמר מאסק ונכנס פנימה.
אלווין פיהק ונכנס.כולם התחילו להיכנס אחד אחרי השני.
אני נשארתי לבד,ומאחוריי נעמה.היינו חיוורות.
"מה איתך שם? את האחרונה" לחשה הנערה למעלה,והבטתי בה.
"קיירה,אל תעשי את זה" לחשה לי נעמה בשקט.עצמתי עיניים.נזכרתי בבוחנים.הם דיברו משהו,ואמרו שאני האחות שלו.הם דיברו על רוי.אם אני אכנס,אני אולי אגלה איך הוא מת.זאת הזדמנות אחת.
"אל תספרי כלום להורים שלי" אמרתי ולקחתי את המזוודות.
"לא! קיירה לא!" שמעתי את נעמה בוכה."אני לא רוצה להדאיג אותם.אני אהיה בסדר.ניפגש בקיץ" אמרתי ונכנסתי פנימה בביטחון.
"אם את נכנסת עכשיו,או שאת נשארת או שאת מתה.אין דרך אחרת לצאת מכאן" לחשה הנערה מלמעלה.נעצרתי מול הכניסה."זה לא מפחיד אותי" נשמתי נשימה עמוקה,ונכנסתי.
"קיירה לא!" נעמה צעקה אך הדלתות נסגרו.
הבטתי אל המסדרונות הלבנים.