~תדמיינו שיש כאן שם לסיפור נחמד~ תענו בתגובות!

התעוררתי לעוד בוקר רגיל,לבד. ירדתי למטה במדרגות החומות החורקות,נלה חיכתה לי למטה. בשנייה שראתה אותי השמיעה את המיייאאאאווו הארוך שלה שאומר שלום. התקרבתי אליה והעברתי את ידי כמה פעמים על הפרווה הלבנה הצחה כשלג שלה.הסתכלתי על פנייה חטופות. יש לה כתם מסביב לעין,כמו לפנדה אבל רק אחד.הלכתי לשידה והוצאתי מימנה את הקורנפלקס הרגיל שאני אוהבת,לקחתי צלחת שחורה חלקה נקייה ,שפכתי בה חלב ואז את הקורנפלקס. כאב לי לחשוב שעוד מעט אני עוזבת את נלה לבד,אבל אין לי ברירה.שתיתי את הקולנפלקס כמו מים ושמתי את הצלחת בכיור,אני ינקה אותה כשיחזור. בארון היה לי רק גופייה לבנה,מכנסיי טייץ ירוקים מוכתמים בזפת ונעלי אולסטאר ורודות שחוקות.לא הייתי צריכה ארון אז זה היה כלי שריטות בשביל נלה.היא אהבה אותו,הוא גם הפך להיות יפה יותר עם השריטות האלה. מרחתי קלות מסקרה על ריסי וציירתי קו עבה בעיפרון שחור סביב עיניי. "ביי" אמרתי לנלה בעצב. היא קפצה עליי וליקקה לי את הפנים עם לשונה המחוספסת,ונתנה לי ללכת מרגישה כאילו אני לא יחזור יותר.סגרתי את הדלת והלכתי לאט לעבר הבית ספר המחכה לי באופק.
&
"ליאור!" קראתי לחברתי הטובה. "מה?" ענתה לי בלי חשק. "היא הגיעה שוב! למה? לא נמאס לה כבר?" אמרתי לליאור מעוצבנת. "לא יודעת,אולי לא,תמיד אפשר להמשיך" אמרה לי באדישות,אך בעינייה היה ניצוץ של שובבות. "מה את מתכננת?" שאלה אותי רוני מתרגשת. "את עוד תראי"
&
צעדתי לעבר הלוקר שלי לקחת ספרי חשבון בשביל השיעור הבא,והן הגיעו כרגיל. דנה, ליאור ורוני לאמלל אותי.הן פשוט עמדו שם וצחקו.מעניין מה הן מתכננות.עברתי לידן,מראה להם אצבע שלישית.פתאום מעדתי ממשהו שעיני לא קלטו וכול הילדים במסדרון התחילו להטיח בי ביצים.דמעות החלו לזלוג מעיני.זה כאב,בלב,בבטן,בכול הגוף.פשוט ישבתי שם נותנת להם לעשות את זה,הייתי שבורה. המסקרה נמרחה על פניי. צלצול הרם של הפעמון פיזר אותם לכיתות,הרי הם לא רוצים להיתפס,ואני המשכתי לבכות שם בדממה.
&
צחקתי בלב.זה מגיע לה.אף אחד לא לוקח את ג'ייס מימני.ראיתי את ניב מרחוק.נופפתי לו. הוא התקרב אליי,הוא לבש גופיית ספורט ומכנסיי גינס כחולים.אהבתי את זה. הוא שם את ידו על התחת שלי והתחיל לנשק אותי.לא הרגשתי כלום.זה היה מגעיל.הוא הפסיק לרגע ,גנח ואז המשיך,ואני זרמתי איתו.
&
אחרי כמה דקות קמתי וגיששתי אחרי שירותים,לנקות את כול הביצים הזאת משערי ופניי.אחרי דקות ספורות מצאתי שירותים ונכנסתי אליהים.מבלי לדעת איזה.התחלתי לדחוף ליידי חופן נייר ולהרטיב אותו במים הקרירים.ניגבתי את פניי ואת שערי הבלונדיני הארוך עד שנכנס ג'ייס. "מה את עושה כאן אפריל?" שאל אותי בנימה מופתעת.שמתי לב שגבתו הייתה מורמת. "אני מנקה את עצמי מבייצים,שכול העולם זרק עליי!" נבחתי עליו והתחלתי להתייפח. "אבל זה שירותי הבנים" אמר מתצער. "הם יסתדרו" אמרתי בוכיה.הוא התקרב אליי וחיבק אותי.ידו החמימה עברה על גבי ,וזה הרגיע אותי,הרגשתי באמת לשנייה אחת שאני לא לבד,לשנייה אחת. התייפחתי על כתפו,עד שהצלצול לסיום השיעור העיר אותי "אל תידאגי,אני יטפל בדנה" אמר כועס."זה בסדר,לא צריך" אמרתי לו ורצתי לעבר שיעור החשבון הכפול שפיספסתי את תחילתו.
&
אפריל נכנסה לשיעור וישבה במקומה בסוף הרגיל,לבד. ובהתה בעצב בחלון. "למה אחרת גברת אפריל?" שאלה אותה המורה בקול צפצפני.אפריל לא ענתה, דמעות זלגו על עיניה.
המורה לא התייחסה והמשיכה בשיעור.היא בטח לא תשאל מה קרה,לא היה לאף אחד אכפת מימנה. "אז התחלנו נושא חדש משוואות בבקשה תפתחו בספר שלכם בעמוד….." אפריל לא הקשיבה לה.היא הסתכלה בחוץ על הציפור השחורה עם הפס החום שוקולד על גבה,שהציפורים השחורות הרגילות מנדות אותה. כאב לה באותו רגע על אותה הציפור. היא בכתה גם בשבילה.
&
אחרי השיעור הטיחו בה הרבה האשמות וכינויים אבל לא היה משהו מיוחד.היום לימודים סוף סוף נגמר. אפריל נאנחההיא הייתה בדרכה הביתה. עיניין אותה מאיפה היה להם ככ הרבה בייצים.לא שווה לקנות בשבילה ככ הרבה. היא הגיעה הביתה והתיישבה על הספה בצבע כחול דהוי שלה ונלה באה להתכרבל עליה. היא הדליקה את הטלויזיה הישנה והמאובקת שלה וראתה בחדשות שבבוקר ילדים גנבו 50 קופסאות בייצים.
&
דנה מרחה לק ורוד נוצץ שעה שדיברה עם ליאור בטלפון "מה! לא נכון! הם ככ לא מתאימים!"
"אבל זה מה שקרה….." הם דיברו על גייס ואפריל ובדיוק קילומטר מביתה מה שניבאו קרה, גייס התקשר לאפריל ושאל אותה עם היא רוצה לצאת קצת.היא סירבה,אבל היא רצתה. מאוד.
&
הם הגיעו לבית ספר,במטרה למצוא אותה.אבל הם לא ידעו איך היא נראית,או מי היא,או מה היא. הם רק ידעו שקוראים לה דנה,דנה קופלמן.
&
הקול המוכר שנשמע בכריזה בבית ספר באותו יום,שאמר את שמה,דנה לא שכחה לעולם. בחיים לא אמרו את שמה בכריזה.היא עלתה במדרגות האבן האפורות,פעם ראשונה,לבד,לעבר חדר המנהלת. היא נכנסה בשקט לחדרה וראתה 2 אנשים,אחד לבוש לגמרי בשחור והשני בלבן. "אני מתצערת דנה,אבל את ידעת שזה יקרה יום אחד."אמרה בנימה מאיימת,כאילו בחיים לא רצתה את ביתה בבית ספרה. 2 האנשים תפסו את מפרקי ידיה בחוזקה,עד שהם הלבינו וגררו אותה משם.זה הלך להם מהר,למצוא אותה,מהר וקל,מידי.
&
לא היה לאף אחד אכפת כשדנה הלכה,במיוחד לא לליאור ולרוני,שהיו רק שפוטות שלה. אבן ירדה מליבן כשידעו שדנה הלכה,להישפט על כול מעשיה.זה הגיע לה. היא תמיד הייתה רעה לכולם מסיבה כלשהי.אמא שלה הייתה המנהלת וזה נראה כאילו היא שונאת אותה.אבל זה לא היה הגיוני.אמא לא יכולה לשנוא את הילדה שלה.אבל היה משהו שהן לא ידעו על דנה. הרבה דברים כאלה.אבל אפריל ידעה,ידעה יותר מידי.
&
צלצול הטלפון הישן נשמע בביתה.אפריל פחדה לענות.אך נלה הפצירה בה עם המבט הזה, שהיא שנאה כול כך. היא הרימה את שפורפרת הטלפון ושמעה קול מוכר.היא אהבה את הקול הזה. "הלו?" שאל ג'ייס. "אממ….היי" ענתה בהתלהבות,היא התלהבה עוד יותר כי נימת ההתלבות לא נשמעה בקולה. "אממ אפריל אני רציתי לשאול אותך,את רוצה לצאת החוצה רגע? אני רוצה להגיד לך משהו" אמר לה בקול כזה,היא לא שמעה קול כזה מפיו מעולם. "מתצערת אני לא יכולה"אמרה במהירות וניתקה.היא לא צריכה עכשיו את זה.טוב לה ככה.עם נלה. אך בתוך תוכה היא ידעה,היא ידעה שהיא רצתה לצאת.
&
כשאפריל הלכה ליום השני של כיתה ט ,היא לא הגיעה לבית ספר.כשיצאה מביתה ,משאירה לנלה הרבה אוכל לחתולים ראתה עשן כמה מטרים לפניה,העשן יצא מסיגרייה,סייגריית פל מל. בגלל שעישנה כול כך הרבה פעמים היא כבר ידעה לזהות אותן לפי הריח. היא התקרבה אל עבר הסיגרייה ורצתה אותה.זה יגרום לה להרגיש טוב יותר.היא ביקשה סיגרייה מבחור גבוה, בלונדיני,שחום עם עיניים ירוקות כהות עמוקות.היא ניחשה שהוא כבן 20. בגלל העפרון השחור שהשתמשה בו חשב שהיא בת 16 לפחות ונתן לה.היא עישנה אותה עד לפירור האחרון והרגישה הרגשה מוכרת כזאת בגופה,כאילו העשן מחלחל בגופה וחודר לכול תא בגופה.היא הרגישה טוב. היא פסעה חזרה לביתה,הרי אין סיבה שתשוב לבית ספר,היא לא ידעה שדנה איננה.כשהגיעה הביתה קיא עלה בגרונה והיא הקיאה את נשמתה ליד השיח הקרוב. היא נכנסה לביתה הצנוע ונשכבה על הספה.נלה רצה אליה ושרטה את פניה.דם זלג על לחייה,דם אדום וחמים.היא הריחה את הסיגרייה. "אני מתצערת נלה,אבל לא יכולתי יותר" היא שרטה אותה בלחי השנייה כאומרת 'לא נכון,לא היית חייבת' "אני מש מתצערת נלה" אמרה לה. נלה מחתה את דמעותייה,עם כף ידה המתוקה והקטנה. "אני אוהבת אותך,נלה" היא התכרבלה עלייה וגרגרה.אפריל הייתה בטוחה ששמה לב בחיוך על פניה החתוליות.