בעלי סמארטפונים- הישמרו לכם!

היא הייתה צעירה, בת שתים-עשרה בסך הכל. אבל לפני שהיא שמה לב, גם לה קנו את זה. אל אף שהייתה צעירה, כל יום אחרי בית הספר היא הייתה מדליקה אותו. לא הייתה עוזבת אותו עד שהגיע הזמן לישון.
וכך כל יום. הילדה נהייתה מקובלת יותר בגלל שיש לה כזה. כל מי שהיה לו אחד היה מקובל יותר. היא הייתה מביאה לילדים שידליקו את זה גם, מתחנפת אליהם ומשנה את חזותה לגמרי. מילדה חביבה, קצת מכוערת וגבוהה היא נשארה כל הדברים האלה, רק שהסטטוס התחלף מ״נחמדה״ ל״אל תתקרבו אליה. אתם לא תצאו מזה״.

עשרים שנה אחר-כך. הילדה ההיא. הסנובית. כבר לא מי שהייתה פעם. גובה מפלצתי שכזה, מהסוג שגובהו לא מאפשר לו להתיישב בספה. היו צריכים שתי מיטות בית חולים כדי להשכיב אותה.
הנשימות שלה נשמעו כאילו נאמרות מתוך טלפון, ודמעות בעיניה. ״אמרנו שלא בוכים, נכון?״ אחד הרופאים אמר לה ברוע-לב. ״זה יעשה לך קצר חשמלי..״
הוא ניגב את פניה, והרגיש קרירות בידו. מוזר להרגיש כך פני בן-אדם, רק שלמעשה זה לא פנים.. זה מסך.
״איך נתנו לדור של שנות האלפיים להתפרק לנו?״ הוא שאל את אחד מעמיתיו.
״אין לי מושג..״ אמר. ״היא השלישית שהגיעה בגלל זה היום. יש אחד שנמצא בקומה שביעית עם אייפון בתור פנים. לילה אמרה לי שממש כיף לשחק עליו טמפל ראן!״
״המשחק הישן הזה?״ גיחך הרופא. ״אוי, תחשוב כמה נהדר זה יכול להיות.. שכולם יהיו כמו הילדה הזו. כל אחד יביא בערך 800 ₪ עבור כל מטופל, ונוכל לקנות אותם.. אפשר אפילו למכור אותם בחנות גיימרים. זה יכניס הרבה יותר מאשר כל מה שאנחנו עושים כאן. מנקים להם את המסך ומשנים את ההגדרות!״
הם צחקו והביטו על הילדה ברשעות. ״כה ממכר.״ היא מלמלה.