דמותי שבמראה

אני עומדת ומסתכלת במראה.

אני עומדת במשך כמה דקות ופשוט מביטה במראה. אני לא אוהבת את מה שאני רואה.

"כמה זמן אפשר להסתכל בעצמך?", הקול החורק מקפיץ אותי. אני מחפשת את הדובר בחדר עד שאני נתקלת במראה, אני מביטה במבט חודר בדמותי במראה.
ההשתקפות שלי מסתכלת עליי בחזרה. ממש לפני שהיא מתחילה לדבר.

"את לא יפה, נכון?"

אני לא נסוגה לאחור, "לא"

"את לא יפה", הבבואה שלי מתהלכת בתוך המראה, "ואת לא נאהבת. לאף אחד לא אכפת ממך".

"זה לא נכון", חושיי מזהירים אותי לברוח, "המשפחה שלי אוהבת אותי".

דמותי שבמראה לא מתלהבת, "את לא יודעת את זה. אין לך דרך לדעת. ותסתכלי על העובדות-אין לך חברים".

"זה לא אומר שום דבר עליי!"

"ודאי שזה אומר", ההשתקפות בוחנת אותי במבט מעונג, "המשפחה שלך חייבת לאהוב אותך. אבל חברים לא חייבים לאהוב אותך. כל האנשים שיכולים לבחור בין לאהוב אותך או לא, בחרו לא לעשות זאת".

"תפסיקי!", אני מכסה את אוזניי בידיי, "אני לא רוצה לשמוע את זה".

"ברור שאת לא רוצה. זו האמת. ושתינו יודעות את זה. את לא יפה, אין לך חברים. את בודדה, אין לך שום דבר לחיות בשבילו, למה את עוד פה? זה לא המקום בשבילך".

"די!", אני מתחננת.

"אין לך כישרונות, את בעדיפות אחרונה של האנשים שחייבים לאהוב אותך. עם כל המידע הזה, איך את עדיין כאן?", הבבואה מסתכלת עליי במבט מתפלא. בעיניה ניצוץ של הנאה.

"אני לא יודעת", דמעות זולגות לאיטן על פניי כשאני מתיישבת על הרצפה הקרה, "אני פשוט לא יכולה להאמין שאין לי שום דבר לחפש בעולם הזה".

פניי במראה נראות מרושעות, "את לא מרוצה מהחיים שלך. אינך מאמינה שאוהבים אותך, את סתם מעמידה פנים. לכי מכאן. חפשי את מזלך בעולם אחר".

"אני לא יכולה ללכת", פניי וידיי רטובות מדמעות, עיניי אדומות מבכי, "זה יכול להשתנות. אני חייבת להאמין שזה ישתנה".

"אבל יום אחד את תתייאשי", דמותי מביטה בי בתיעוב, "ואם לא תלכי לבד, אקח אותך בעצמי".

הבבואה שלי מתקרב יותר ויותר אל דופנות המראה. אני נסוגה אל הקיר עד שאין לי עוד לאן ללכת.
הדמות מתקרבת לנקודת השבר. לפתע, הדמות נעלמת, והמראה מתנפצת למאות רסיסים. אני מכסה את עיניי בידיי.

כשאני פותחת את העיניים בחזרה, המראה שלמה וריקה לחלוטין.