oliv
סתם אני אוהבת לתאר

דרקון

oliv 08/02/2017 851 צפיות 11 תגובות
סתם אני אוהבת לתאר

הוא ילד שהברק בעיניים שלו יכול לחשמל, בתוך פנים מסתוריות. בלורית שחורה נחה על מבט אלגנטי, רווי שליטה. הוא נע בחינניות אך איננה מזמינה, נדמה שחלק ממנה מגיע מן מקום כואב. תנועות עצמאיות ומפתיעות יש לו, המזכירות קוסם מהסוג שאין בסרטים אלא רק כאשר נדמה לך שאתה פוגש בדבר האמיתי.

אפילו כשהיה הדבר העקשן בעולם, הווכחן בעולם, אפילו כשגדלו לו זיפים, כשקומתו עלתה מטר שמונים ונעצרה שם ואפילו כשפניו יתבגרו עד ללובן שערות – שום דבר מזה לא משנה את הגרעין הפועם בלבו. הגרעין מתעצב מפעם לפעם, לפעמים מחצין או מצניע חלקים – שלא כמו הסופות המתחוללות בגופו שיכולה להעביר על ענפיו את כל עונות השנה.

הוא יודע להתנהג בחביבות כמו כל ילד בגילו, אבל במבט יציב של עיניים בהן האומץ להישאר ולחדור – אפשר לפעמים להבין דבר מה. החיוכים של כולם נמחקים סביב, הם רואים משהו שמעולם לא התוודאו לו.
יש שישימו אחריות מבט משתק זה דווקא על טיבו המוסרי של הנער. יש לו עקרונות, אבל הוא קשוב, לכן הוא מעורר בכל אחד את הדחף לציית לו. הוא נותן לך להרגיש שהוא כנה בצורה חסרת גבולות, מה שאוסר עלייך לסמוך על כך שיעדן מילים. אבל באותו הזמן הוא מעוניין להקשיב ולמצוא כלפייך חמלה.
יש כמעט חום, בדרך בה הוא מניח עלייך את העיניים, אפילו אם אתה יכול להרגיש בקצוות של קרח, כזה שלא מתפשר או מפשיר. אבל יש גם אדיבות אין סופית, שצובעת אותו לפעמים באווירה רומנטית, אשר גורמת לך לדחות חשש ולצבוע אותו באווירה רומנטית של מעין אביר אנושות.

זה נכון כי ציניות לפעמים לא משה מפניו, וגם הצינה המרירה כלפי עצמו או כלפי ענייני מכאוב העולם. אבל אין אווירה זו משפיעה על אישיותו, אלא רק צובעת לעיתים את פניו בצבעים דהויים ומלכותיים שבסופו של דבר הופכים למוטיבציה להוטה.
וזה נכון כי הוא מתנהל בדרך המתחמקת מכאב ככל שיכול, עם הגוף הגמיש החמקמק שלו, המבקש שיסבו ממנו עיניים בכדי להשאיר פרטיותו שקטה בזמן שבנוכחות עזה ומתמרדת מפלס את דרכו. אך כשאין הוא יכול עוד להביע עם גופו את מה שהרגיש וחשב ואין הוא יכול להתחמק ממענה מסויים יותר, הוא מהר מאוד מסב אלייך את עיניו ונותן לך להרגיש בחשיכת הדרקון העזה המשתוללת שם, ולו בשביל רגע אחד – שאחריו הוא מכסה את פיר העיניים שלו וממשיך בדבריו הרגילים כאשר פניו חוזרות להביע תוכנן של מילים.

כזה הוא, ילד שגורם לך לתהות על תכונותיו ועל תהומות, ילד שגורם לך לתהות על גבולות. אתה מפזז במחולות עדינים, ועדיין לא מוצא משמעות ללוע שהוא מסוגל לפעור רק במבט עיניים אחד בלבד.
אתה בטוח שאתה חולם ושאין שום חידה במה שנראה כמעט הזוי שימצא בבן אדם אחד. הנדנוד התמהוני בראש שלך לגבי זה, מתעורר בדומה מן אזעקה, רק כשאתה פוגש במבטו זה, כאילו אין מוחך יכול להזכר לבדו בעוצמה שלו כשהיא לא מתגלית למרגלות עיניך לבד, מעצם היות מוחך אנושי רגיל ושברירי מדי מלכתחילה. אבל שוב כששום דבר לא מכריח אותך, המוח מחזיר את סף דלת ההבנה המלאה לישון, במעין חיכוך עץ צמוד מאוד – ההבנה המלאה של מה אתה יכול למצוא בתוך גוף בודד של נער.

פגשתי במבט הזה שלו במה שהיה כותב. זה היה מבט שנכנס עמוק אל נבחי נשמתי והפך כל מה שהיה שם. הרגשתי צרידות שהחלה אופיינית כשדיברתי אתו, כאילו ידו הארוכה הופכת אבנים משונות בגרוני לכל אורך השיחה, והאצבעות שלי הרגישו מתח מסויים בשעה שכתבו לו כל העולה על רוחי. מעולם לא חשבתי שאתקל בתופעה כזו ובהפתעה כמעט גמורה גיליתי כי אינני מסוגלת לנגן לו דבר מלבד אמת, כיוון שכל אבן שידו הפכה חייבה אותי לנגן לו בדיוק את הצלילים החרוטים בה, לא רק להקריא אותם בשקט בלב שלי.

שבויה תחת הקסם, הרגשתי מסוחררת.
הוא היה מביט בי בעיניים חומות בהירות של פיוס, כשהייתי מסכימה לומר משהו שבדיתי מתוך הלב, ומלבד זאת אני לא חושבת שראיתי מחוות אישיות עד כדי כך.
הכל התרחש באווירה כמעט רשמית – ועדיין רציתי לראות פעם אחת איך הוא נראה כשהוא ממלמל בשנתו בחוסר הגיון צרוף או כשמישהו תופס אותו בצורה כל כך אינטימית שהמילים שלו פשוט יחמקו ויחליקו מלשונו אל פניי שיקלטו במסירות, קפדנות וחריצות של נמלה כל תיו מן הבעתו ופניו.
הרצון שלי, לראות אותו מאבד שליטה על קור רוחו, עלה. הרגשתי כאילו ייחלתי לראות אותו מאבד שליטה על הגה בכביש רק בכדי להביט בדרך בה הוא מתנהג כשהוא לגמרי טבעי בהתנהגותו. נחרדתי – אבל בכל זאת לדמיין את הנשימות המתוקות והלא רצוניות שלו כשהתרגש גרם לי לעיתים לסחרחורת עמוקה וסמוקה.

חשבתי שאם פעם אחת יפסיק את התאטרון שהוא מציג כל כך יפה אך פגום, של הבחור הנאה וה'רגיל' שהוא מאמין שהוא, ויתן לאנרגיה הטמונה המרוסנת בו את כל הכוח לשלוט בגופו, גפיו, ועיניו – אני אמס במקום, אפסיק להיות בן אדם ואהפוך לשעווה שאפשר יהיה לקרר אחר כך, להדליק עליה פתיל, ולצפות בה מטפטפת לאט לאט כל החיים שלה מן המחשבה על האנרגיה האדירה שפגשה, עד שלא ישאר מהשעווה דבר. כשכל המחשבות, הרצונות והרגשות ימאסו ויתקלפו ויתקלפו ממנה, היא תמצא שאין שום פשר לחיים מלבד ההתעסקות בשאלה גורלית זו – שאין לה עליה תשובות או מאיפה לבדות אחת. היא יודעת שלפגוש באדם זה ולשאול אותו לפשר עוצמתו, לאו דווקא יעלה בחכה את מה שהיא מחפשת, אלא רק התעסקות תוהה של ידיו ואצבעותיו המחפשים את האנרגיה הזו שהיא טענה שהיא מרגישה.
היא תצפה בידיו מסתובבות לאט לאט, וכשיאבד ריכוז יראה כאילו רק זה הרגע גילה שנולדו ועיניו יחפשו פגמים בסדקים המקרוסקופים שעיניו לא יכולות למצוא. אך תחילה הוא יתהה על פשר דבריה אחוז סקרנות, מלטף ובוחן שוב ושוב את כוונותיה בתשומת לב – ולא ישים דעתו איך קוטף הוא עליי קוטרת מפרח מתייסר, לאט לאט בנסיון למצוא את האבקני כוונותיו.
אם לא יאבד ריכוז די מהר אחר כך, אלא יספיק לקטוף הוא את כל הגנות הפרח הנופלות כשהפרח רואה מאמצי קוטפו ללא פרי – הפרח יהיה מוכן לחשוף בפניו את התמונה שהוא מחזיקה קרוב קרוב ללב שלו המראה מי אותו אדון קוטף מבקש להכיר ושמסתתר עמוק בפנים. זה לא יהיה נכון, וזה לא יהיה מה שזה, זה יהיה העתק מדוייק של מה שהפרח רואה ומרגיש. והוא, האדון הקוטף הטיפש, אולי עוד יסתובב במוחו עם התצלום וינסה לשאול את העוברים ואת השבים האם ראו אדם זה. בתמונה, הפרצוף שלו עצמו.

כוח מעין זה, המשתק אנשים, תמיד חיפש הנער. הוא תהה על טיבם של כוחות הגורמים לאחרים להראות קצת יותר כמו אלים. אומנם לא הרגיש מיוחד כלל, כי אפשר לומר שהיחידי שלא שהה בחברתו שעה שעמד על טיבו להילה ולהילה, היה הוא עצמו.

בתימהון שכזה הלך הנער מן הנערה, מנסה להפוך בראשו שוב ושוב את דבריה בכדי שיתחברו. הוא שמע פעם אגדה כזו (על כוח על שאולי יש לו) ורצה להאמין שהייתה נכונה, מחפש רמזים שיוכיחו ומעיף מבט אחד בתמונה עוד פעם אחת אחרונה. לפתע, בנדנוד ראש תמהוני התעורר, כמו בעקבות אזעקה הנשמעת.
היה זה כאילו אין מוחו יכול להזכר לבדו בעוצמה הגדולה אלא אם התמונה מתגלית למרגלות עיניו, מעצם היותו אנושי רגיל ושברירי מדי מלכתחילה.
אך אז כמובן, מוחו מחזיר את סף דלת ההבנה המלאה לישון, במעין חיכוך עץ צמוד מאוד – דלת ההבנה המלאה של מה אתה יכול למצוא בתוך גוף בודד של נער. בדיוק כמו כולם, אולי כי חנכו אותו מה הוא יכול לראות ולא יכול באנשים אחרים כולל עצמו, הוא שוכח.

האם אני שכחתי? לא כשזה כל מה שחיפשתי כל החיים שלי. אני פשוט אשב ליד הדרקון, עד שהוא יתעורר ויחליט לאכול את הכל.


תגובות (11)

עד סוף הפסקה השלישית חשבתי לעצמי wtf wtf
בחלק מהקטעים אחרי זה הרגשתי שהם מחלחלים עמוק, כי זיהיתי בהם משהו מאוד מוכר.
כל החלקים הם בעצם שונים אחד מהשני, לפעמים נדמה שהם קצת מנותקים בתוכנם וקשה להבין את הכיוון שממנו מסתכלים על הסיטואציה.
שאלה, איפה הדוברת נמצאת בכל הסיפור? היא הנערה? היא מישהי אחרת?

08/02/2017 18:37

חחח למה wtf? מעניין מה שאמרת על הדבר המוכר שזיהית. זה נכון שיש חלקים, בעיקר שניים שהם מאוד שונים , אבל לא חשבתי זה מבלבל מדי. אבל אולי כן. הדוברת? היא הנערה.

08/02/2017 18:46

סליחה שאני תמיד חופרת על זה אבל לעולם לא ברור לי אם מה שאני כותבת מצא חן בעיניי מישהו וזה חשוב לי מאוד (: פירוט יהיה סתם אדיבות ייתר.

08/02/2017 18:47

אני לא יודעת, רוב מה שנמצא בדיוק בשלושת הפסקות הראשונות גרם לי לתהות ״מה את בעצם מנסה להגיד כאן?״. אולי זו רק אני. החלקים לא מבלבלים מדי, הם מהווים קושי/מכשול כלשהו בהבנה הרציפה אבל אני מאמינה שאם קוראים את זה יותר מפעם אחת זה מפסיק להסתבך.
כןכן אהבתי, זה לא חופר וברור שתרצי לדעת מה חושבים על זה.

08/02/2017 19:03

לא חשבת שאולי זו אקספוזיציה או הצגת דמות? שזה לא אומר כלום אבל יש לזה מטרה בהמשך? היית מורידה אותן? והזוויות מבט זה מה שמבלבל? לרדת שורה פעמיים איפה שזה קורה? אוהבת? אני שמחה. האמת שאני קצת תוהה למה את קוראת ומגיבה, את אוהבת לקרוא? את קוראת כאן הרבה או בכללי? אילו ספרים את אוהבת? ואת מגיבה כי את רוצה לעזור או כי את אוהבת לספר מה חשבת? אני אשמח לדעת כל מה שיש לך להגיד, מה הרגשת ומה נדמה לך. הייתי רוצה להצליח לראות מה אנשים אחרים רואים ממה שאני כותבת בצורה אובייקטיבית יותר מהמבט הסובייקטיבי והמעוות שלי. תודה רבה לך גורן (:

08/02/2017 19:08

זו כן אקספוזיציה אבל באותו הזמן היא מכילה בתוכה הרבה מידע ובשורות מסוימות זה נראה כאילו היא נגמרת ואז מבינים שהיא בעצם לא. אני לא יכולה להגיד לך מה אני הייתי עושה כי זה שלך ואת כתבת את זה וזאת הסיבה שזה ייחודי. אותו הדבר לגבי ההפרדות, לי בכלל אין מושג איך עושים את זה.
בעיקרון אני קוראת כאן את הדבר הראשון שתפס לי את העין, כשיש עדיפות ל״כינויים מוכרים״ (אני חושבת שגם גורןורנר הוא כינוי מוכר עבור אנשים מסוימים באתר הזה) לכינויים המוכרים שלי נכנסים אנשים שקראתי קטע שלהם ומאוד אהבתי אותו או שיש להם תמונה של ריק או ששני הדברים האלה. אני אוהבת ספרים שיש להם רקע פילוסופי כלשהו שיגרום לי לכווץ את המצח ולתהות לגבי משמעות החיים. הספר האחרון שקראתי היה ״בשורות טובות״ שהוא ממש מתוסבך (היו עמודים שקראתי פעמיים ושלוש וארבע ואז לא ישנתי בלילה כי ניתחתי את היותי מטומטמת וחסרת משמעות) אבל קראתי אותו לפני בערך חצי שנה ובזמן האחרון אני פשוט לא מסוגלת לקרוא ספר בגלל אי שקט פנימי. (ניסיתי להכריח את עצמי במשך חודשיים לקרוא ספר, קראתי עשרים וחמישה עמודים ודחפתי אותו עמוק למגירה).
אני מגיבה כאן כשאני אוהבת את כל הקטע או רק את התוכן שלו (ואז אני מתקנת דברים) ומהאהובים עלי זה כל דבר שעולה כאן באנגלית ואני רואה אותו, אני פשוט חייבת להכנס ולתקן את כולו (טכנית לשכתב). נדיר שאני מגיבה כאן על משהו שמעצבן אותי (אם יש משהו כזה קיצוני אני לא סותמת).
אף אחד לא יכול לראות את מה שאת כותבת בצורה אובייקטיבית יותר ממך עצמך ובטח שלא אני כמישהי שיש לה מסטיק לעוס בחלל הגולגולת. (בקיצור אני אוהבת את רוב הדברים שאת כותבת ואת אלה שלא אני פשוט סתומה מכדי להבין)

08/02/2017 21:41

    לא ידעתי שפילוסופי זה הכיוון. בשורות טובות נשמע מוכר, אברר על מה הוא… אולי אנסה גם. הספר הפילוסופי הכי טוב שקראתי בחיי זו בעיית שפינוזה והוא גם בין המועדפים עליי ביותר. חחח אני לא אובייקטיבית כי אני יודעת מה ניסיתי להעביר וזה מעוור אותי לפעמים. תודה רבה (:

    09/02/2017 15:49

    גם אני קראתי את בעיית שפינוזה והוא אחד האהובים עלי, אני זוכרת שלא יכולתי להתנתק ממנו ולקחתי אותו איתי לכל מקום עד שסיימתי אותו.
    בשורות טובות זה ספר פנטזיה חמוד יחסית אליו.
    ובדיוק בגלל זה הראייה שלך היא אובייקטיבית, כי את יודעת בדיוק למה זה מתקשר, כמובן שאחרים יכולים לקשר את זה לדברים משלהם אבל בסופו של דבר המקור הוא את.

    10/02/2017 14:21

יש פה הרבה חומר טוב וסה"כ די נהנתי בקריאה. באמת התיאורים היו מצוינים, המעבר מגוף ראשון לשלישי מעניין, כמו גם הכוונה המסתתרת בפסקאות האחרונות (אותה ניסיתי לפענח טיפה אבל מצד אחר לא רציתי להבין בכלל). ראיתי את הסיפור בקונטקסט מסוים שהפריע לי לקריאה, אבל זו בעיה פרטית שלי, לא של הסיפור.
תמשיכי לכתוב דברים ברמה כזאת :) (ומה זה "הזית החביב"?, מה את דמות בשובר קופות של "הופ! לגדול בידיים טובות"? תחזרי בבקשה לאוליב?)

09/02/2017 10:13

חחחח וואו מרושע. העלית חיוך. פשוט קצת רציתי להתנתק מהשורשים שלי נו חחח , טוב, אולי אחזור לאוליב בהמשך. אני ממש שמחה שאהבת ונהנית, זה המון בשבילי. מה מסתתר בפסקאות האחרונות? אני יודעת שהאחרונה קצת מטפורית וחידתית. מממ… לגבי הקונטקסט מעניין מה הוא היה שהפריע לך.

09/02/2017 15:30

מסקרן אותי לדעת מה מקורם של הדמויות האלה- הן מבוססות על אנשים מחיי היום יום שלך או שמקורם בדימיונך בלבד?

19/02/2017 15:57
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך