זה עוד אחד מהסיפורים שאני כותבת כשבא לי לפרוץ לנושא חדש ולרגע להתנתק מ"חייו של כוכב", אבל תמיד איכשהו בא לי שוב לכתוב עוד פרק ב"חייו של כוכב" ולספר לכם מה גורם לשינויי בחיים של ג'סטין ושל חברתו ונלה... חחח :)
אבל תגידו את האמת, אהבתם? רוצים המשך לסיפור הזה? רק אם יהיו תגובות יהיה המשך :)

הנער ששינה את חיי (לא מבחינת אהבה!) – פרק 1

10/08/2011 722 צפיות תגובה אחת
זה עוד אחד מהסיפורים שאני כותבת כשבא לי לפרוץ לנושא חדש ולרגע להתנתק מ"חייו של כוכב", אבל תמיד איכשהו בא לי שוב לכתוב עוד פרק ב"חייו של כוכב" ולספר לכם מה גורם לשינויי בחיים של ג'סטין ושל חברתו ונלה... חחח :)
אבל תגידו את האמת, אהבתם? רוצים המשך לסיפור הזה? רק אם יהיו תגובות יהיה המשך :)

גם לכם יש לפעמים את התחושה הזאת שאתם עומדים להתחרט על מה שאתם עושים?
בואו נודה, לכולנו יש את ההרגשה הזאת לפעמים.
אני לא מאמינה שמדובר בהחלטות גדולות אלא בקטנה, זאת אומרת… במבחן למשל.
כשיש שאלה אמריקאית ואתם מתלבטים בין תשובה א' לתשובה ג'…
טוב, אז מה שגרם לתחושה הזאת אצלי הוא היום בו פגשתי את הנער ההוא, הנער ששינה את חיי.

אני אמילי, בת 15 בכתה ט'.
יש לי חברה הכי טובה ששמה מיכאלה, אנחנו אוהבות לצאת לקניון בייחד.
אבל הסיפור שלנו מתחיל (כמו רוב הסיפורים) ב… בית הספר.
"עשית את העבודה בהסטוריה?" שאלתי את מכאלה בהפסקה.
"כן… ואת?" שאלה אותי מכאלה עם מבט כזה שמשדר: "אוי ואבוי לך אם לא!".
"כן, הצפורניים שלי כמעט נשברו מרוב שהקלדתי…" אמרתי ועלינו לכתה כי אז נשמע קולו הגבוה של הצילצול.
המורה שאלה מי לא הכינה שיעורי בית, אני לא דאגתי.
לפתע, הפלאפון שלי צלצל.
"של מי הפלאפון? איזה פלאפון אני אחרים היום?" שאלה המורה.
"זה… הפלאפון שלי…" אמרתי.
הוצאתי את המורה כדיי לתת אותו למורה בעצב אבל אז הבחנתי שהשיחה הייתה לא מזוהה.
כיביתי אותו ושמתי על שולחן המורה.
"אני חייבת להחליף צלצול" חשבתי לעצמי, וכשניגמר השיעור התחננתי אל המורה שתחזיר לי את הפלאפון.
בהפסקה השנייה אני ומיכאלה התקשרנו אל המספר ההוא.
"מי זה?" נשמע קול.
"אמילי…" אמרתי.
"אמילי, זוכרת אותי? זאת אני! דניאלה!" נשמע הקול המוכר ההוא.
"כן… את עזבת בכתה ו'…" אמרתי.
"אז… יש לי הפתעה בשבילך… אני רוצה להפגש איתך ועם מיכאלה!, אז קבענו?" שאלה דניאלה.
"כמובן!" אמרתי בשימחה.
כשסיימנו לקבוע מקום ושעה, וכבר נפגשנו, ממש שמחנו לראות זו את זו.
"אמילושי!" קראה דניאלה לעברי.
"דנצ'וק!" קראתי לעברה.
"אני לא מקבלת שם חיבה?" שאלה מיכאלה.
הצחקנו והתחבקנו חזק.
אז הבחנתי שמאחורי דניאלה עומד נער.
"מי הנער?" שאלתי.
"זה… זה החבר שלי. חמוד, נכון?" שאלה דניאלה.
"כן… מאוד!" אמרתי.
"היי, אני חברה של דניאלה, שמי אמילי, נעים להכיר. מה שמך?" שאלתי אותו בביטחון כאילו אני מדברת אל אח.
"שמי רן" אמר הנער.
"שלום רן" אמרתי.
רן היה שזוף בעל עיניים ירוקות, שיער בלונדיני ומעט שרירים… חמוד :)
אבל את האמת… עיניים זה לא מה שמדליק אותי אצל גברים, גם לא שיער… לא קשור ליופי – האופי הוא זה שקובע…
כשאתה מתחבר לבנאדם אתה אוהב להיות בחברתו, ולא משנה עם השיער שלו שחור, חום או בלונדיני… אתה פשוט רוצה להיות איתו.
אבל משהו נראה לי מוזר ברן… אני לא יודעת איך להגדיר זאת… היה בו משהו מסתורי כזה, האם הוא מחביא משהו? הוא נראה חשוד.


תגובות (1)

חח כן תמשיכי!

05/09/2011 14:33
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך