השקט

אנה יורקוב 18/04/2015 734 צפיות תגובה אחת

השקט קרב, כן הוא בא, מחלחל אט אט אל חיי חסרי הישע. הוא בא לקחת אותי איתו, הוא רוצה לקחת אותי לחיקו, להוסיף אותי לרשימה שלו ואני חושקת להיות בה בדיוק כפי שהשקט חושק בי. "את לא מפחדת?" לא. כלל לא. אמנם אין אדם שיודע מה השקט רוצה, אך הוא מתקרב, או שמא זו אני שמתקרבת אליו? אינני יודעת, חשוך כאן וקר. "הצילו" אני שומעת זעקה חנוקה של אישה, מדוע היא צועקת? כאן יש רק שקט, אין מי שישמע. קול בכי עולה למרומים לצד ציוץ ציפורים, שקט פה כל כך, שקט פה כל כך. רגוע כאן, אין כלל בעיות. אף אחד לא הבחין בכך שהשתתקתי, זה בסדר, טוב שכך. אני שומעת לב שבור זועק אהבתו אליי למרומים, מתנצל על כך שלא הציל אותי. זעקה קולנית של אם מופנת אליי ללמעלה, אך שקט פה, אני מרגישה את קיומה אך אין ביכולתי לשמוע. הוא מסתכל עליי, אני מסתכלת עליו והוא לוקח אותי אל השלווה האינסופית, זו שכולם כל כך חוששים מפניה, ובעיקר לתת לאהוביהם ויקיריהם להתחבר אליה. כל כך הרבה רעש שם למטה, ואני עפה למעלה, אל השקט, עוזבת את הכאב העצום שם למטה ועולה, רגועה, שלווה ונצחית אל אוקיינוס השקט האינסופי. היחיד שביכולתי עוד לשמוע זה ליבו השבור של ההוא שלא האמין שהשקט ייקח גם אותי. "אני אוהבת אותך" חוזרת נשמתי ואומרת מילותיה האחרונות לפני שהשקט לוקח גם אותה אל ביתו רחב הידיים.


תגובות (1)

התיאורים שלך ממש טובים, זה מדהים. ואוו. הכתיבה ממש טובה- חבל שהקטע כול כך קצר. נהיניתי לקרוא, זה סחף אותי לגמרי.
תמשיכ\י לכתוב!
אוהבת, שבת שלום
אליה\ן

18/04/2015 08:14
2 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך