זו תקווה וזהו זה
היא אף פעם לא ידעה לומר מה שהיא הייתה צריכה לומר
היא אף פעם לא הבינה איך כל השאר
פשוט מדברים
מסבירים על הרגשות, שופכים את כל הבעיות
בשבילה זה היה בלתי אפשרי
אפילו לומר, אני צריכה עזרה…
לא היה הגיוני בשבילה
היא צעקה לעזרה
שנים היא צעקה
היא הייתה צריכה עזרה. אבל אף אחד לא היה יכול לתת אותה
למה אנשים לא יודעים להבין?
כמה פעמים היא יכולה לבקש?
כמה דברים בת אדם אחת יכולה לסבול?
אבל אף אחד לא ידע איך לעזור
לא ידע בכלל שהיא הייתה צריכה עזרה
כי כל כך הרבה שנים היא שמרה את זה בתוך עצמה
חודשים היא רצתה דבר אחד
דבר אחד בודד
דבר לא כל כך גדול
דבר שהיא ידעה שלעולם לא תוכל לקבל
זה לא נורא לרצות, כולם אומרים
זה הגיוני, זה סביר
אבל בשבילה, זה היה כמו פשע
פשע שאין עליו מחילה
אז היא הושמדה מבפנים
הושמדה לחלוטין, חלק אחר חלק
והכול בגלל
שהיא רצתה לקוות
שהיא רצתה להאמין
שיש עוד תקווה
אבל לא הייתה
ובמקום כלשהו בתוכה, היא תמיד ידעה את זה
תגובות (1)
יש כאן רעיון מרכזי שאני מאוד מתחבר אליו. תחושות שהיו לי (אולי עדיין יש) בעצמי. הסוף קצת מרגיש מבולבל. אני מרגיש שזה מהמקום שגם כשאת שבעת אכזבות, יש שם עדיין משהו שממש רוצה או ממש צריך להאמין שיש תקווה, אפילו שלכאורה רשמת ההפך.
אני מרגיש לא מעט כעס ואכזבה מהסובבים, אבל גם תסכול עצמי, וחוסר יכולת לכוון אצבע מאשימה לכיוון מסוים, שזה כמו ניסיון להבין איפה הבעיה, כדי לדעת מאיפה יכול לבוא פתרון. ואולי זה הבלבול שאני מרגיש בסוף הקטע.