חלומות- פרק 13

אלן ישב על מיטתו השחורה ושקע עמוק בתוך הדיכאון.
הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא כל כך לא רוצה לחסל את הילדה הזאת.
הוא לא יכל להפסיק לחשוב עליה, על אופן הדיבור שלה, על החביבות שלה, על המראה שלה.
למה דווקא ילדה כזאת חייבת לדעת על הצל?!
הוא קם ממיטתו ולקח משולחנו את רשימת המחוסלים שלו, שכביכול נראתה כמו רשימת קניות רגילה.
הוא בהה בשמות, בתיאורים, בארץ שבה הם גרים, בכל הפרטים.
במה הילדה הזאת כל כך שונה מהילדים האחרים שחיסלתי? הוא חשב לעצמו.
הוא הרגיש אבוד בתוך העולם הדיכאוני שלו. עוד שעה הוא כבר צריך להגיע לקולנוע, לגרום לסאלי גריין להיקשר אליו, ואז, כמה ימים אחר כך, להרוג אותה.
דמעות זלגו מעיניו העצובות. הוא הסתכל על התקרה, כמו תמיד- כדי לעצור את הדמעות.
הוא עצם את עיניו וניסה להיזכר בדבר היחיד שמשמח אותו- המשפחה שלו. המשפחה שהייתה לו עד גיל שבע. אחות גדולה, כלב קטן, חתול ג'ינג'י, הורים אוהבים.
עד היום שבו יצא לבד לסופרמרקט בערב, אחרי שעה שלמה שבה שכנע את אימא שלו שהכול בסדר והוא יודע להסתדר לבד. הוא עמד בפתח הסופרמרקט, וקלט בזווית עינו שלט גדול- "קוסם האש- בואו והוא ילמד גם אתכם". אלן שכח לגמרי מרשימת הקניות, מכך שהוא יודע איך להסתדר. הוא זרק את רשימת הקניות באוויר, נותן לה להתעופף ברוח, למרחקים.
אלן רץ לעבר השלט, שהצביע על סמטה חשוכה ורחוקה. בקצה היה אוהל אדום וקטן, שמין זוהר בקע ממנו.
אלן חייך לעצמו. עיניו הגדולות, שאז עוד נראו מאושרות, זהרו בבוהק האור הבהיר. הוא רץ לתוך האוהל.
מאחורי שולחן עץ עגלגל, ישב איש גבוה בברדס שחור שהסתיר חצי מפניו, כך שהדבר היחיד שהיה אפשר לראות ממנו הוא החיוך הלבן. הוא חייך לכיוונו של אלן, הראה לאלן את ידו. מעל היד עמדה להבת אש, והאיש נראה כאילו לא מתאמץ כלל, כאילו שזה דבר נורמלי. הלהבה גדלה במקצת, והחלה לרחף בחלל האוהל. אלן הוקסם מהלהבה ופער את פיו.
האיש בברדס נקש באצבעותיו, והלהבה נעלמה. "רוצה ללמוד ממני?" הוא אמר בקול נמוך וכמעט לוחש.
"כ… כן אדוני!" אמר אלן בהתלהבות. האיש בברדס חייך והושיט לאלן את ידו. אלן חייך גם הוא, ותפס ביד.
וזהו.
כך חייו נהרסו, בגלל תמימות של ילד קטן, בן שבע.
פניו של אלן נהפכו כועסות. הוא כעס על עצמו, ולא על אף אחד אחר.
הוא נעמד מול המראה, לבש חולצה כהה ובילגן את שיערו השחור- הוא שנא שיער מסודר.
"אלן, כדאי שתתחיל ללכת לקולנוע. אין לך עוד הרבה זמן- קדימה." אמר הבוס שעמד בפתח החדר.
נראה כאילו הוא עמד בפתח החדר כבר הרבה זמן וראה את הייאוש של אלן.
לאלן לא היה אכפת- שיראה איזה סבל הוא גורם לו.
"בסדר, בוס." הוא נהם ויצא מהחדר, מודע לכך שהבוס עוקב אחריו במבטו.
בחצר המבנה האפור וחסר הצבע שבו גרו, הוא קטף פרח סגול וקטן, נשם עמוק, ויצא לדרכו.