יום בחייה של כוס פלסטיק

פיהקתי ולאט לאט פקחתי את עיני, מסירה את קורי השינה. הדבר הראשון ששמעתי זה רעש מוזר של רובוט שזז ועובד בלי הפסקה. חסרי בושה החיות האלה. מה זה הרעש הזה? אז מה שאני כושית? בגלל זה צריך להתעלל בי ככה?
פגשתי את מבטם של טים ומלי נעוצים בי. חייכתי אליהם ונופפתי בידי. לא ניראה לי שהם ראו אותי. כמה התגעגעתי אליהם… שמעתי עוד צעקות ובכי מאושר של ילדים שצעקו אחד לשני, הורים שמצאו את ילדיהם אחרי חיפושים כה רבים. לא זכרתי מה קרה. זכרתי רק כאב חלש וטשטוש בעיניים.
אוזני קלטו בכי חלש של ילד. שאלתי אותו מה קרה לו. הוא ענה לי שהוא שבר את ידו כשנולד. הסתכלתי עליו במבט עצוב, ידעתי מה יהיה גורלו. אמרתי לו שהכל יהיה בסדר והעצם תגדל, הוא הפסיק לבכות.

עמדתי במקום מסתכלת סביבי. אני נמצאת במין חדר ענק, עם הרבה חיות שמדברות ביניהן ודוחפות אותנו ובוחנות כל אחד ואחת לפני שמשליכות אותן לשביל הירוק- השביל הבטוח והלא כל כך כי בסוף כל מי שעל השביל הירוק מובל למכונות השתייה החמה, או לשביל האדום- עם גורל מר של מוות בייסורים. שמעתי בכי של אנשים שזרקו אותם על השביל האדום, לא היו הרבה כי לא קרו הרבה תאונות. אבל בכל זאת. אנחנו מאוד שבירים אז צריך להיות קצת יותר זהירים איתנו. החיות האלה… טירוף.
פתאום משהו דקדק לי את הבטן. התחלתי להתפקע מצחוק, זה היה כ"כ מדגדג. הרגשתי רוח ברגליי. הסתכלתי למטה והבנתי שאני באוויר. צרחה נפלתה מפי. החיה הזאת החזיקה אותי באוויר ובחנה אותי כאילו אני פה זאת שצריכה טיפול. "עזבי אותי!" צעקתי לעברה אבל היא הייתה עם אוזניות. מוזיקת ראפ הגיעה לאוזני. ערס. איכ.
עצמתי בחוזקה את עיני כדי לא לראות לאיזה שביל זורקים אותי. שמעתי "ווש" של רוח. נחתתי בקלילות על גב של סבתא אחת. אופסי. היא התחילה לצרוח עלי שרק הפסיקו לה כאבי הגב ואני החזרתי לה אותם. היא נופפה עליי במקלה מאיימת לטבוע אותי בבית משפט. התרחקתי ממנה. הצצתי על רצפת השביל וראיתי שאני על השביל הירוק. יש!!! לפתע הרגשתי דקדוק קל, הפעם בירכיים. סובבתי את ראשי ימינה כדי לראות עד מה החיה שעירה.
היא הייתה כל כך חלקה ונעימה שבא לי פשוט ללטף אותה. אבל אסור לי. אני אעבור לשביל האדום אם אני אגע בה. חבל, יש לה פנים כל כך יפות… היא בטח עם הטובים. חייכתי אליה. היא לא החזירה לי חיוך, מחשבותיה נדדו הרחק הרחק מהמפעל. ראיתי זאת בעיניה.
היא לקחה אותי שוב באוויר –הפעם בעדינות- והושיבה אותי על ראשו של גבר. הפסקתי את נשימתי.
שישים דאודורנט. דוחה.
נתתי למחשבותי לנדוד ללא כל מטרה. אחרי 2 דקות שנראו כמו נצח הושיבו מישהי עלי. היא הייתה דווקא נורא חמודה ושאלה אותי אם היא מכאיבה לי. עניתי לה שלא. היא חייכה אלי. איזה חיוך מדהים!
נוספו עוד ועוד אנשים מעל ראשי. קצת כאב שכולם ישבו עליי, אבל הבנתי שיותר כואב לילד בקומה הראשונה כי כל הכובד של 50 קומות… רק המחשבה גרמה לי לכאב רב יותר. אני הייתי קומה 31. גובה נחמד עם נוף "מרהיב". הבנתי שאני לא אוכל לסבול יותר את הכאב אז נרדמתי.
הנערה שישבה עליי העירה אותי באמצע חלום בלהות, הודתי לה בליבי. "היי, תתעוררי. את אחרי. יש פה הרבה גורים". ישנתי הרבה. וכבר לא כאב לי הראש.
קמתי, יישרתי את שמלת הסאטן המנומרת האהובה עליי, החלקתי בידי על שערי והכנתי את עצמי נפשית לפגישה עם אהובי.
שמעתי 2 מטבעות נדחפות בלהט למכונה.
כפתור הסוכר נלחץ הרבה פעמים- סימן שהנסיך יאהב אותי בחיינו הקצרים.
בחרו שוקו שוויצרי- סימן שאחייה איתו באושר.
הנה הוא נולד. איזה חמוד! החלב נתן לו כוח ועכשיו הוא נראה כמו אדם בוגר. התאהבתי בו ישירות! הוא חייך אליי, החזרתי חיוך. באתי אליו, וחיבקתי אותו חזק.
הרגשתי דקדוק נעים של גור. רוח נשפה ברגלי. חייכתי ופגשתי את חיוכו הרחב של הגור. הוא פתח את פיו כדי ללגום מהמשקה הרותח. ניסיתי לרמוז לו שיצחצח שיניים קודם. אך ללא הצלחה.
חיבקתי בחוזקה את אהובי ועצמתי את עיני.
הנסיך חייך חיוך אחרון ופתאום ראיתי שחור.

כוס זאת לא התעוררה יותר.
ת.נ.צ.ב.ה.