כנפי זהב

היא הוציאה את ראשה דרך החלון ומסתכלת על הבאדי שהיה מולה, על העצים הירוקים על הציפורים המציצות שפרסו את כנפייהם ועפו, פנסי הרחוב דלקו והעירו את עורם לעבר מרחקים.
הנערה המשיכה להסתכל סביב בעוד שאפה אוויר ותיפסה אל שידת חלונה. היא נעמדה על שידת החוץ של החלון ומסתכלת מטה אל המדרכה השטוחה.
הדמעות זלגו בעיניה הכחולות אך מיד הפסיקה, היא כבר לא חשבה על כלום, לא על הכאב שעומד להיות, ולא על העצב, היא זרקה את גופה מטה ופרוסת את ידיה לצדדים.
המדרכה הייתה יותר ויותר קרובה ומחכה למכה החזקה שהנערה תתיתן ותשבר, היא התעשתה ופקחה את עיניה בבהלה, היא פרסה את כנפייה הזהובות ועצרה את הנפילה החדה והתרוממה לעננים והתיישרה על פיסת שמיים והתחילה להוריד את לחצייה והתחילה לנחות מטה. היא נחתה בבאדי וכנפייה היו נפולות מטה והפכו לגלימה אדומה כדובדבן. הנערה חיכה חיוך מנצח ומלא חיים וצעקה בכל הבאדי צרחת שימחה ומאושרת.
היא התחילה ללכת בחזרה לביתה ובכל צעד שעשתה הרגישה יותר ויותר מאושרת, היא פרסה שוב את כנפייה ועפה לבייתה. היא ראתה את המדרכה שבא עמדה ליפול וראתה שם נערה נפולה על המדרכה, היא הסתכלה בתימהון ונחתה על המדרכה והתקרבה לדמות שהייתה נפולה על האדמה, על פנייה המוסתרות. היא הסתובבה אל פנייה של הנערה וראתה…
שזו היא.