פרשתי. ביי אתר. להתראות. הפעם אני לא חוזרת הרבה זמן.

היה לו שער כצבע הדלעת, קצוץ ונעים למגע.
הוא צבר בתוכו סיפורים וסודות כה רבים עד שראשה הסתובב.
"אנחנו לא יכולים להיות יחד. אני לא יכולה לספר לך יותר עלי ועל עולמי." אמרה בקול שקט ולא החלטי. שערה החום הפריע לה לראות אותו אך היא לא הסיטה אותו.
"אבל למה?" גמגם האיש.
"כל מה שספרתי לך עלי לא עניין אותי, ואיך הגבת? לפעמים בכלל לא ולפעמים כל כך קצת שרציתי לבכות, כל מה שעברתי לא מעניין אותך. ובכלל, כל מה ששני כותבת או כל מה שקורה לה מעניין אותך. אני כלום, אפר. לא מעניינת אף אחד או כל כך מעטים עד שזה לא שווה."
היא אמרה ודמעה זלגה על הלחי שלה.
"את כן אבל היא מספרת טוב ממך והרעיונות שלה…" הוא הסמיק ואז התנער. "הם נפלאים."
"אני יודעת!" קראה והדמעות לא פסקו. "שני נפלאה! חכמה ובטוח מעניינת. היא יודעת לא לוותר והיא ממשיכה ולא מאבדת את רוחה! אני ההפך ממנה. אבל מה גורם לך להעדיף אותה?" הוא הביט בעיניה, הוא ידע שהיא כבר יודעת את התשובה.
"אני יודעת, בגלל שהכל בה מושלם. אבל אני לא מבינה למה אני לא מרוצה! למה אני בוכה עדיין. כנראה אני יודעת. כיף לי לספר לך, היה לפחות. עכשיו לא, אתה מתעלם. ולאף אחד לא אכפת שאני רוצה למות, שאני רוצה ללכת ממך. אתה יודע, זה מה שגורם לי לחיות, אבל למות רוחנית. אני שונאת אותך! תראה לאן התדרדרת! אני אולי חשובה לך אבל כל כך מעט שזה עלוב! אני הולכת." היא התייפחה לתוך כפות ידיה.
"לנצח?" שאל בהיסוס והעביר את ידו בשערו הכתום.
"כנראה. אתה, שני וכל חבריך לא זקוקים לי. להתראות." אמרה בקול קר ופנתה אל היער.