סיפור הזוי וחמדמד שלי שם :) תקראו!!
אוקע, *התרגשותהתרגשות* אבא שלי התקין לי את הוורד מחדש!!!
אז הסיפור הראשון אחרי שהתנוונתי מכתיבה, יצא גרוע כמצופה אבל נסתדר. היה לי משעמם אז עשיתי אותו דפוק. תנסו לדמיין את זה כוידאיו זה יוצא חמוד!! חייחחייחיחיחיחחייחיחיחיח
.
בוקר, בוקר, בוקר.
בוקר, בוקר, בוקר.
בוקר, בוקר ורק בוקר.
השמש זרחה, וציוצי הציפורים נשמעו מכול עבר. הבוקר שלט כאן באיזור, היה רועש, חם, ומוקדם.
סידרתי קצת את שיערי לקוקו חום גבוה, אספתי את דבריי האחרונים לתיק המפוצץ הסגול-כחול שלי ויצאתי החוצה לעצים השוממים שכולם מפחדים לעצור לשנייה ולהסתכל עליהים. הם יאחרו לכול העיסוקים שלהם. בבוקר. הבטתי במהירות בשעוני וראיתי שהשעה רחוקה מלהיות צהריים. מה שאומר שאנני מאחרת לרכבת.
רצתי מהר ככול שאני יכולה, רוחות הבוקר קורעות את צוארי. השתדלתי לחמוק מלפגוע באנשים או דברים, היא לא הצליחה ממש. סימנים אדומים בידיה ורגליה הופיעו ואפילו כמעט דרכה על חתול רחוב כתמתם עם פסים כהים יותר. עד שהגיעה לרכבת, הרכבת כבר נסעה. אז אנני החליטה שהיא תיסע באוטובוס לקומיקון. ברגע שנכנסתי ידעתי שהייתי צריכה לחכות לרכבת הבאה. אבל לא יכולתי לברוח משם בצרחות רק בגלל, ריח ביוב שחלחל לכול מקום באוטובוס, אנשים מרוחים אחד על השני כמו ממרח, עם צפיפות כזו שאפילו יהלום לא יחתוך אותנו. הלחץ אפף אותי אז הייתי מסכימה לכול דבר באותו זמן. ניכנסתי לאוטובוס, יותר נכון נדחפתי והמשכנו לנסוע. אחרי זמן מה של בהייה בחלל המלא אנשים, מרוחה בין עמוד שהיה תקוע באמצע האוטובוס לבין מישהי ממש ממש גבוהה. עם נעלי אולסטאר מנורמרות כתומות. בדיוק כשפתחתי את פי לשאול אותה משהו, היא דחפה כמה אנשים נמוכים עם שיער חום הצידה ויצאה מהאוטובוס בקלילות. אחרי התחנה הזאת האנשים התחילו לרדת בשטף, עד שאפילו הצלחתי לשבת מול המקום שלי הנכים או העגלות. בדיוק שם עמד מישהו בלונדיני עם עיניים כחולות ים, שרירי. הוא אמר לי היי במבטא צרפתי מקסים וחייך חיוך ממיס. חייכתי לו חזרה כי לא ידעתי מה להגיד. בזמן שאני משותקת לי בכיסא הלא מרווח בכלל , חיוך אדיוטי מרוח על פניי, הגיח מצידו הימיני נער בערך בגילי, שיערו שחור ועיניו ירוקות, ודחף את הצרפתי חמוד לתוך החלון. צרחתי צלצלה באוזניי אך הנהג לא עצר אף לרגע הוא המשיך, מהר יותר. הצרפתי נפל, זכוכיות עפו ודם ניתז לכול עבר. אנני עדיין הייתה מבועתת מהמחשבה של מה שראתה אבל זה לא הפריע לו לשבת לידה ולנסות להמיס אותה במבטו. אנני פחדה להישאר שם, חששותיה מילאו אותה בפחד והיא יצאה בתחנת האוטובוס שלה. השעה הייתה שלוש בצהריים. פתאום מחשבה עלתה בראשה של אנני והתגלתה כאמת. היא עדיין הייתה לבושה בפיגמה! היא רצה לבית מלון בקרבת המקום בו ירדה, ככול הניראה הרחוב הראשי, וביקשה מאחד עובדי המלון להביא לה משהו לבוש, עובד המלון הזה היה אח שלה. הוא היה יפה, חסון וגבוה. לא תוכלו להגיד לו לא. אבל גם לה, זה מה שהיה משותף להם, במשפחה וגם בכללי, בחיים לא תוכלו להגיד לגולדשטיין לא. זה פשוט לא קורה. במהירות נכנס לאיזה חדר אקראי במלון, זרק באוויר לכול עבר בגדים אדומים, סגולים, וירוקים עד שמצא שמלה ארוכה צמודה בירכיים בצבע כחול רואייל מנצנץ. רק אנני חשבה שהוא נכנס לחדר אקראי, וגם שאר עובדי המלון אבל הוא ידע שהוא נכנס לחדר של מעצבת האופנה שמתארכת בעיר, הוא דיבר על זה כמה פעמים לאנני בנסיונות חוזרים וכושלים לדחוף את זה למוחה. ברגע שהוא יצא עם השמלה אנני נכנסה לחדר התלבשה במהירות, לא עצרה אפילו להתסכל על שאר הבגדים, היא רצה לתחנת אוטובוס, שלא לאחר לקומיקון שהכניסה אליו נסגרת בחמש. השעה הייתה 4. היא עוד יכלה להספיק! התקווה בערה בליבה ומילאה אותה בחמימות לא מוסברת. בשעה שהגיע לשם, ראתה שכמה אנשים נכנסים והיא הזדחלה לפניהים והצליחה להיכנס לקומיקון! היא התחילה לצרוח משמחה ולרוץ במגעלים בכול האיזור, עד שראתה מספר אנשים עומדים, ולפניהים עוד מספר אנשים שעומדים,ולפניהים עוד כמה וכמה מספרי אנשים כאלה שעומדים. אנני, הלכה כמו דמויות טלויזיה שראתה כשהייתי קטנה, אף למעלה תחת בחוץ ציקצוק עקבים איטי ומתמשך, אל עבר הכניסה. הרגע שהגיעה לכניסה השומר בא והזריק לידה סם מרדים, פתאום חלחלה, בלבול וכאב עטפו אותה, כאילו הייתה המתנה המיוחדת של מישהו ושקעה בשינה הרחק מהעולם הזה. ואז נשמתה נפחה, לעולם שבדיוק הייתה בו. אבל מה שהיא לא ידעה, שהשומר
לקח אותה למאחורי הקלעים, לחדר אטום רעשים, תקע ברווז חי על קנה הרובה השחור, הצמיד אותו אל מצחה וירה דרכו ודרך נצותיו הלבנבנות כשלג. קול ניפוץ חזק נשמע. והברווז צווח בפעם האחרונה.
.
אגב, גמרתי את זה ככה כי היה לי ככ הרבה מה עוד לכתוב ונמאס לי אז תסתדרו. מוחעחעחעחעעעעעעעעעעעע
מה אתם חושבים?
הצעות לשיפורים?
ברווז *~*
תגובות (0)