קאט!

"קאט! יש לי רעיון עכשיו תגידי שוב את הטקסט רק כשאת על הברכיים!" הייתי המומה "זה זה קצת לא… לא נעים לי" התחלתי לגמגם לא מבינה מה הוא רוצה ממני "אני… זה… " "זה מתאים לדמות שלך הדמות שלך כנועה נכון? זה מאוד יתרום לה. תחשבי איך היא הייתה פועלת עכשיו… שחקן פועל משם, ממקומות הקשים האלה, והמשפילים האלה. זה חלק מהכוח שיש רק בשחקנים. צריך להתמודד. תרדי, תרדי על הברכיים…"

לא הייתה לי שום אפשרות לצאת מזה. הקשבתי לו, כשכל השחקנים שמסביב מסתכלים עליי, ירדתי על הברכיים ואמרתי את הטקסט… שהיד שלי אוחזת בבטני ואני אדומה מכף רגל ועד ראש. קולי היה חנוק וחלש והוא כעס עליי, "זה קול של שחקנית?! תתקדמי קדימה על הבמה שנראה אותך! ותפתחי את הפה!" השפלתי ראשי והתחלתי להגיד שוב את הטקסט הפעם בקול חלש אפילו יותר. והוא כדי להבהיל אותי רקע ברגלו ומשך אותי קדימה בחולצה. אני שתקתי וזחלתי מאחוריו אל קדמת הבמה.
רע לי, הטיפול הזה מוציא ממני דברים לא טובים. הוא מזכיר לי גם את הזיכרון ההוא, , בשנה הראשונה שלי בחוג לדרמה…. הזיכרון המזעזע הזה שכל כך ניסיתי להדחיק. היה כל כך משפיל ורע, אבל הטיפול הזה, הטיפול הזה שאני עוברת עכשיו עם אופיר גרם להכל לצוף ועלות בי חזרה כאילו זה קרה רק אתמול. זה היה זיכרון ישן מכיתה ט', אני הייתי תמימה. וכל כך רציתי למצוא חן בעיני השחקן שבא לעשות לנו סדנת אומן בחוג המוזר ההוא. אז הקשבתי לו והשפלתי את עצמי עד עפר. זחלתי על הבמה וליטפתי את ברכיו. ובאותו יום ואילך לא הלכתי לשם עוד. רציתי מאוד לעבור חוויה מתקנת בבית ספר למשחק, איפה שאני עכשיו. אבל כמו שספרתי לך קרה בדיוק ההפך. בעצם כשאני חושבת על זה את ואופיר הם בעצם האנשים היחידים שלא פגעו בי עדיין. זאת. זאת אומרת את לא ממש אדם את מחברת, אבל הבנת למה אני מתכוונת. אוף… מה יהיה איתי אני כל כך מתוסבכת עם עצמי, והטיפול הזה לא ממש עוזר הוא רק מעלה בי עוד יותר מחשבות…