קסם לא מורגש

העננים שטים לאיטם, רכים וצמריריים. השמיים הכחוים מלאים בעננים. ענני נוצה, ענני כבשה, עננים יפים וקלילים.

הציפורים סביבי מצייצות, שורקות, מעופפות. העלים על העצים מרשרשים בקולות מרגיעים הדומים לפעמונים.

הדשא הקר והלח מרטיב לי את החולצה, אבל זה לא משנה לי. עיניי עצומות, נחות. גופי הרגוע שרוע על האדמה הקרירה המכוסה כר דשא ירוק ורענן.

העולם סביבי יפה וצבעוני. האדמה, העצים, השמיים, כולם כל כך טבעיים ורגילים. הם נוטעים בי תחושה של קסם וחופש.

אבל מוחי לא מסוגל לקבל את כל זה. הוא אומר לי להיזהר-לא יכול להיות שכל זה אמיתי. איני מסוגל לחוש את הרוח הקלילה שפורעת את שיערי בלי להיזכר בתחושת ההזהרה שמוחי שולח לגופי.

אני מוקף ביופי. בטבע, באושר. כל העולם שמקיף אותי מקסים, נוצץ, נהדר, חיובי ומרגיע.

אבל אני לא מסוגל לשמוח מכל זה. מוחי לא ייתן לי. גופי אולי רגוע וקליל, אבל מוחי קשה ומר.

אני שוכב על הדשא, מוקף ביופי שאין כמוהו.
אבל אני לא יכול להנות מהיופי הזה.

אז מה כל היופי הקסום הזה שווה?