אי בודד
קוראים לי ראובן קרויזנר, ואני לוזר. זה השלב שאתם אמורים להגיד "אנחנו אוהבים אותך ראובן", אבל תאמינו לי, אתם לא. אפילו אמא שלי לא אוהבת אותי. הם נתנו לי פה טלפון לווייני בלי הגבלת שיחות ולא התקשרתי אליה פעם אחת בחצי שנה הזאת.
ולמה שאני אתקשר? היא כל כך מתביישת בי שהיא מספרת לחברות שלה במספרה שאני מאמן טרוריסטים בניגריה. ממש. גם לחיטה לא התקשרתי, אבל זה בגלל שאין לה טלפון. אתם כנראה תוהים איפה אני כן נמצא. אנחנו כבר נגיע לזה.
כשהשתחררתי מהצבא רציתי לחסוך לטיול גדול כזה בדרום אמריקה, אז התחלתי עבודה מועדפת באיזה קיבוץ בגליל בתור קוטף. של הכל. הייתי בוצר ומוסק, גודד ואורה ומלקט. אפילו קינבתי כמה פעמים. מאיפה אני מכיר את כל המילים האלה? א', אני מעצבן. וב', חיטה לימדה אותי אותן.
את חיטה הכרתי בקטיף תפוחים. היה לנו שם הספק מינימום שהיינו חייבים לעמוד בו – שלושה שקים ביום. החרוצים עשו שישה, חיטה מילאה ארבעה עשר. אני, כמובן, הספקתי רק שניים וכנראה שהיו מפטרים אותי אם חיטה לא הייתה תורמת לי שק אחד משלה.
מאותו רגע לא נפרדנו לשנייה. אני לא יודע מה היא מצאה בי. אולי העובדה שהיא גדלה בחוות בודדים בנגב המערבי והגבר היחיד שהיה בסביבה היה אבא שלה, הורידה לה קצת את הסטנדרטים. בכל מקרה, חיטה הייתה האהבה הראשונה שלי. היינו מבלים שעות בלספר סיפורים. היא סיפרה על הכבשים שלה, על איך להפיק חשמל מהגללים שלהם ועל הפעם ההיא שהיא גילתה זן חדש של תולעת שקרוי היום על שמה.
לפעמים אני שואל את עצמי אם הכנסתי את עצמי לתסבוכת הזאת רק כדי להרשים אותה. הרבה מאוד אנשים היו הורגים כדי להתחלף איתי בארוחת ערב היום, אבל סביר להניח שחיטה מעולם לא שמעה על האורח שמגיע הנה.
גם כן אורח. אתם יודעים מה הבעיה עם עשירים כמוהו? שהם חושבים שאם הם תרמו איזה חלק קטנטן מההון שלהם אז הם איזה קדושים או משהו. אני פה כבר חצי שנה, מנסה להציל את העולם, ואדון פילנתרופ שמימן (בקושי) את הפרויקט הזה מגיע הנה ביאכטה שלו לארוחת ערב. איזה שם לדעתכם יופיע בעיתון כשיכתבו על זה? בטח שלא קרויזנר!
הסיבה היחידה שבגללה הגעתי הנה היא שעשיתי את הטעות של לחזור מהקיבוץ לתל אביב עם חיטה. כל הקורקינטים והבניינים הגדולים והעגבניות הקפיטליסטיות בסופר שיגעו אותה, והיא שיגעה אותי. לא הצלחתי למצוא עבודה יציבה בשום מקום. המשבר האמיתי הגיע כשבנק הזרע לא הסכים לקבל את התרומה שלי כי דודה שלי הייתה אנמית או משהו כזה. חיטה החליטה שאם הזרע שלי לא מספיק טוב בשבילם, הוא בטח לא מספיק טוב בשבילה, וחזרה לחווה שלה בנגב.
מרוסק, התחלתי לשמש שפן ניסויים באוניברסיטה. יום יום הייתי מחפש בלוח המודעות הצעות לניסויים עד שראיתי את המודעה ששינתה הכל. "דרוש אדם הרפתקני, למחקר של חצי שנה ביעד אקזוטי, בנושא ההתחממות הגלובלית – תשלום מתגמל מאוד".
בריאיון הם הסבירו לי שאני אצטרך לחיות על אי בודד באוקיינוס השקט, לבד, במשך חצי שנה. כל מה שיהיה עליי לעשות הוא פעם ביום, בשעות קבועות, למדוד את הטמפרטורה בחוץ, את הטמפרטורה של הים ושל האגם שבאי.
יחכו לי שם בקתה עם ציוד בסיסי ואספקה וטלפון לווייני, אתו אני אוכל להתקשר ללא הגבלה לכל מספר בעולם. בכל רגע נתון אני אוכל להתקשר למספר מסוים ויבואו לקחת אותי משם, אם יימאס לי, אבל אז אני ארוויח סכום זעום על התקופה.
"התשלום המתגמל מאוד" הוא צ'ק שמן מהפילנתרופ האמריקאי שהקרן שלו מממנת את כל הסיפור הזה. הוא יגיע לארוחת ערב ביום האחרון באי, אם אשאר. הוא גם תרם מכשיר DVD, טלוויזיה ואוסף של כל הסרטים שלו לבקתה. זה היה נשמע די מגניב באותו רגע, אבל כמה פעמים אפשר לראות "שאטר איילנד" על אי בודד בלי להשתגע?
העלון של התוכנית היה מונח על השולחן בדירה שלי, אני ישבתי ועישנתי. ואז, קרה לי משהו שאני חושב שקורה לכל גבר פעם בחייו. מן מערבולת מוחית שמורכבת מתיעוב עצמי ואהבה נכזבת בשילוב רצון לא מוסבר להשתין על העץ הכי גבוה בגינה, שגורמת לנו, אנשי מערות שכמונו, לקבל החלטות מטופשות כמו לטפס על האוורסט או לכבוש את צרפת.
אני אעשה את זה חיטה! אני אסע לאי הבודד הזה! אני אציל את כדור הארץ! אני אקבל צ'ק שמן מהחתיך הזה מהטיטאניק! ואז נראה אם לא תרצי את הזרע שלי!!!
כל זה, כמובן, היה טעות גמורה.
אני נמצא פה כבר חצי שנה. היום הוא היום האחרון שלי כאן. מה המסקנות שעלו מהמחקר שלי? לא יודע. המדחום שלי התקלקל בשבוע השני ומאז חירטטתי נתונים ביומן. אני מודה. לזכותי יאמר שמלכתחילה היה פה רק מדחום אחד, שזה די טיפשי.
סיימתי את אספקת האוכל לפני יומיים. ניסיתי לדוג איזה דג שמן באגם פה, אבל הצלחתי לתפוס רק איזה דגיגון צבעוני כזה, משהו בסכנת הכחדה. הוא היה טעים מאוד, בכל מקרה.
אני חושב שהדג היה רעיל. אני מזיע כמו מטורף ויש לי רעידות בלתי נשלטות ברגל. אני מקווה שהדברים האלו יגיעו אליך חיטה. נכשלתי. את צדקת, הזרע שלי לא מספיק טוב בשבילך. טוב לכולם שהוא יכחד פה על האי הזה. אני מאחל לך חיים מאושרים. אמא, אני מצטער שלא הצלחתי לגרום לך לטיפת נחת כל חיי. באמת שניסיתי.
ואתה, מר דיקפריו, כנראה שכבר לא אהיה בין החיים כשתגיע לאי הזה. אני מצטער שכתבתי את המילים האחרונות שלי על יומן הנתונים של המחקר. תבין אותי, לא היה לי דף אחר והנתונים גם ככה מפוברקים. אני מצפה שתדאג שהקטע הזה יתפרסם.
העיניים שלי נעצמות. הדופק שלי חלש מאוד וקשה לי לנשום. להתראות עולם. אף פעם לא עשית לי חיים קלים, אבל אני מניח שזה חלק מהעניין.
-עריכה-
אז מסתבר שסך הכל סבלתי מקלקול קיבה. המשלחת מצאה אותי בבקתה והרופא שלה טיפל בי. במבט לאחור כנראה שהייתי מטושטש כשכתבתי את הקטע הזה, כי השמטתי את כל סיפורי הגבורה וההרפתקאות שעברתי במהלך חצי השנה על האי. אל תדאגו, תוכלו לראות אותם בסרט שאני כותב על התקופה הזאת עכשיו.
אדון דיקפריו אמנם לא נתן לי את הצ'ק כשהוא גילה על הנתונים המפוברקים וכל הסיפור עם הדג המוגן וכל זה, אבל כשהצעתי לו בארוחת הערב לשחק אותי בסרט, הוא אמר שהוא יחשוב על זה. ואז הוא עזב את האי. בלעדיי. רצה לתת לי לכתוב בשקט.
אז חיטה, מרושעת שכמותך, אמנם אני לא השורד האולטימטיבי, אבל אני נוסע להוליווד! ההזדמנות שלך חלפה! ולכם, ברי מזל שכמותכם, היה הכבוד לקרוא את העבודה הראשונה שלי. תשמרו אותה, היא תהיה שווה הרבה כסף יום אחד.
שלכם,
ראובן קרויזנר
תסריטאי. ווינר.
תגובות (0)