עובד בחברת הדואר בארץ ישראל המתוקנת – פרולוג

לימי שישי בצהריים יש אווירה מיוחדת משלהם, וגם חוקים שונים. למשל: לא משנה אם זה חורף, קיץ, אביב, סתיו או משהו באמצע, תמיד יהיה חם בימי שישי בצהריים. אפילו אם יהיה קר ויירד גשם, אפילו בפעמים הנדירות שבהן יירד שלג (אם כי לא על תל אביב), יהיה חם. ההרגשה תהיה חמה. חמה ומנומנמת, כיאה ליום שישי בצהריים.
באותם צהריי יום שישי אכן היה חם. טוב, זה לא נדיר במיוחד, בכל זאת ישראל. נתן לא עבד בימי שישי, וזה היה מזל כי הוא אף פעם לא היה במיטבו כשהיה חם.
הוא הלך על שביל האופניים במכוון, כאילו להעביר איזה מסר לאיזה מישהו בדרגה יותר גבוהה ממנו – תראו את זה! למרות כל ההשקעה שלכם, בתל אביב אף אחד לא נוסע על אופניים! לכו לעזאזל, ספורטאים כושלים! אבל למעשה הוא לא שם לב שהוא הולך על שביל האופניים, וגם אם היה שם לב זה לא היה אכפת לו. באמת אף אחד לא נוסע על אופניים בימים אלה.
מכונית חבוטה וישנה, שעדיין נראו עליה רמזים קלים לצבע ירוק זרחני במיוחד נעצרה לידו. אחד החלונות, שהיתה עליו מדבקה ששמים כדי שלא יראו מי במכונית, נפתח, ומתוך המכונית המוכרת ממילא הציץ פרצוף מוכר עוד יותר.
"היי, אוסקר," אמר נתן בקול יגע. "מה אתה עושה כאן?"
אביב אוסקר, בן 21, שליח פיצה, הכיר את נתן עוד בימי בית הספר היסודי. הוא למד כיתה מעליו, וזה היה הישג, כי עם ההשקעה שלו בלימודים אביב היה צריך להישאר כיתה.
נתן הכניס את ראשו לתוך המכונית קצת יותר. במושב האחורי ישב נער זעוף בן 14 שבאזניו היו תחובות אוזניות כחולות שהיו מחוברות לנגן מוזיקה אי-שם בתוך כיס מכנסיו. הוא הנהן אל נתן ברגע שראה אותו, ואז חזר לבהות בחלון בהבעה מזוגגת.
"רק אספתי את ערן. ההורים שלו שוב נסעו, אתה מבין, ואני שומר עליו עוד חודשיים." אביב הפנה את אגודלו אל הנער במושב האחורי. "ערן, אתה מכיר כבר את נתן. ואתה לא מקשיב לי, אז אני לא יודע למה אני מדבר בכלל."
"עוד פעם?" נתן צחק כלא-מאמין. "תגיד, הדודים שלך נמצאים מתישהו בארץ? אתה יכול לבקש מהם כסף על זה. זה לא בסדר שאתה צריך לשמור על ערן יותר מחצי מהזמן."
"לא, לא, ערן הוא ילד נהדר. אני שמח שיש לי בן דוד כזה." אביב צעק משהו בלתי מובן לחמישה נהגים עצבניים שצפרו מאחוריו ואז פנה שוב אל נתן. "תקשיב, אני חייב לזוז. צריך טרמפ?"
נתן פתח את הדלת והתיישב ליד אביב במושב הקדמי. "אתה כבר יודע לאן לנסוע, אוסקר." הוא הביט מחוץ לחלון. "אתה יודע, כשחושבים על זה, תל אביב היא די יפה בדרכה."
"בלנדר משפיע עליך, הא?" צחק אביב. "תודיע לי ברגע שתעשה קעקוע."
דנטה 'בלנדר' יערות, לשעבר פנחס יערות, היה מכר די חדש של אביב, נתן וכל השאר. הם הכירו אותו דרך אחותו, איילה, שהיתה בגילם, והוא היה השותף של נתן לדירה. הוא היה בן 28, רווק, מובטל עם הורים עשירים. מובן שהוא היה גם טבעוני אדוק, מטיף לשלום ואהבה ועל גופו היו לא פחות מ-3 קעקועים שנעשו במקומות ללא היתר רפואי.
האור ברמזור שלפניהם התחלף לאדום, ואביב קילל. נתן קפץ בפתאומיות, כאילו נזכר במשהו.
"אוסקר, לא תאמין את מי פגשתי אתמול, כשמסרתי כמה מכתבים בבאר שבע! תנחש!"
אביב התרגש, וכמעט לא שם לב שהאור התחלף שוב לירוק. "נמממ… סיזר?"
נתן צחק. "תגיד לי, מאיפה הבאת לי את סיזר עכשיו? אני בקושי זוכר כבר איך הוא נראה, לא ראינו אותו בערך עשר שנים."
"לא יודע, פתאום נזכרתי בו. אולי גבריאל? שמעתי שהוא מסתובב בדרום הארץ בזמן האחרון, מחפש איזה רופא או משהו."
"אל תאמין לכל מה שכותבים בפייסבוק, ידידי. חצי מזה שטויות. עכשיו, תקשיב את מי פגשתי – זוכר את טובה?"
"טובה סאנט?" אביב בלם בפתאומיות וגרם למכונית שמאחוריו כמעט להתנגש בו. "אתה לא רציני. דיברת איתה?"
"ברור שדיברתי איתה. מסתבר שהיא התחתנה, היא בחודש שני אם אני לא טועה. היה טוב לפגוש אותה אחרי כל השנים האלה, היא הבטיחה שהיא תשמור על קשר, עכשיו כשסוף סוף מצאנו אותה."
"אתה צוחק! אין סיכוי. טובה שלנו התחתנה? בהריון? מי האידיוט?" אביב צחק עד דמעות, וכמעט התנגש בפנס רחוב מימין. נתן התחיל להתחרט על החלטתו לנסוע איתו.
"איזה אחד, פאול נדמה לי. היא אומרת שהוא נשמה טובה. אין לה מושג, כמובן."
הרכילות נמשכו ונמשכו עד אינסוף, או לפחות עד שהם הגיעו לדירה של נתן, והוא הודה לאביב ויצא מהמכונית. ערן התאכזב שהם לא דיברו על משהו באמת חשוב. הם מבוגרים, הם לא אמורים לדבר על פוליטיקה או משהו? למי אכפת עם מי טובה הזאת התחתנה? הוא שלח באביב מבט מזלזל שהיה ברובו מזויף – אחרי הכל, הוא שהה אצל אביב רוב הזמן ולמד להכיר אותו במידה שכבר מעבר לזלזול – והדליק חזרה את נגן המוזיקה שלו. זה היה בזבוז זמן אחד גדול, כל הנסיעה הזאת. נתן הא בחור משעמם, וזהו זה.
לפחות אביב נחמד, והרי אצלו הוא גר בדרך כלל. הדבר הטוב ביותר באביב היה שהיו לו המון כלי נגינה בבית, מפסנתר (תודה לאל!) ועד חלילית סופרנינו, ואפילו מערכת תופים ישנה במרתף. לאביב היה בית פרטי גדול יחסית שהוא קיבל בירושה מסבתו, ולנהל בית כזה היה פשוט מעבר ליכלתו. בניגוד לערן, שהיתה לו נטייה מולדת לסדר וניקיון, אביב מעולם לא הצליח לשמור על משהו מסודר או נקי יותר משתי דקות. זו תהיה טעות לא הוגנת לומר שזו היתה הסיבה העיקרית לכך שהסכים לארח את ערן, אבל זו היתה אחת הסיבות. מעבר לאחווה משפחתית, כמובן.
לאט לאט ערן התעודד. חודשיים עם אביב… יש גרוע יותר. הוא יסתדר. הכל יסתדר.
אחרי הכל, הכל חייב להסתדר בסופו של דבר. איכשהו.