פיקניק בחורשה

החניתי את הרכב בקצה החורשה בכרמל, סמוך לרכבים נוספים עם לוגו החברה. ביוניקס פלוס בע"מ. לא מפתיע שהרכב של אורן עדיין חסר. הוא תמיד מצליח להתחמק מפעילויות חברתיות שהוא עצמו מארגן. אורן הוא ראש צוות תכנה חדש בביוניקס פלוס. הוא הגיע לפני כשלושה חודשים, מלא מרץ וכריזמה, וחרט על דיגלו לגבש את הצוות. מאז שהגיע חווינו סדנה אתגרית בגליל עם ארוחות גורמה, ושלושת ימי מדיטציה במדבר. ואיך אפשר לשכוח את החגיגה לכבוד… לכבוד כלום…חגיגה רק כדי לטפוח על השכם, למרות שאנחנו מאחרים כבר בשנתיים מתכניות הפרויקט המקוריות. היום נבלה בחורשה בכרמל בפיקניק גיבושי. אם היה משקיע את אותו המרץ בניהול התוכנה, לא היה הצוות במצב המדוכדך ומשועמם ועל סף פירוק. בחודשים האחרונים הייתה עזיבה של כמחצית מהצוות. נמאס כבר לכולם מהעבודה המלחיצה, המלווה בניהול כושל וחבורת מהנדסים מוזרה. שלא תבינו אותי לא נכון, אנחנו אכן נחשבים כמוזרים, אבל עובדים קשה. גאונים שמוכנים להשקיע בכל רעיון, גם אם אין מוצר מוגמר בסוף הדרך.

הגעתי למקום לאחר הליכה קצרה בשביל בין העצים. לרגע עצרתי והבטתי סביב בתדהמה.
"תגידו, מה עובר עליכם? זה אמור להיות פיקניק! מה אתם עושים?" החברה הביאו שולחן וספסלים, כל אחד יושב מול מחשב נייד. כולם עובדים. אני לא מאמינה, פינטזתי על סטייק עסיסי וסלט קצוץ טרי עם טחינה, ופיתות חמות על המנגל.
"מה, לא הבאת מחשב?" שאל אותי וולדי. וולדי הוא ענק. שני מטר גובה ורוחב, ממלא את כל הספסל, פניו סמוקות תמיד כאילו נכווה בשמש או שתה כמה כוסיות. בספסל מולו ארבעה אנשים. אם הזכרתי מוזרים, אז התכוונתי לאלה שסביב השולחן.
אביתר, דתי ואב לשישה ילדים. בחור צנום וגבוה ולראשו כיפה גדולה ושחורה. עיניו נוצצות כאשר מספר על חוויותיו בטקסים דתיים שונים, אך כבות כשמדובר בענייני תכנה. בוודאי מגיע כל יום לעבודה כמפלט מהמולת הילדים בבית. על ידו יושב רונן, מתחבא מאחורי המחשב. איש רזה כבן חמישים. הוא תמיד מתנגד ולכל רעיון יש לו את חזון אחרית הימים. "זה בחיים לא יעבוד" או "אתם תראו, זה ידחה את הפרוייקט בחודשים" וזאת מבלי לתת רעיונות משלו. העיקר להתנגד, אך רוב הפעמים הוא דווקא צודק. על-יד רונן יושב אלכס. בחור גבוה ושמנמן, כבן שלושים. על פניו חיוך תמידי. הוא תמיד מסתובב בחוסר מעש, מחפש שותפים ל'הפסקה' בקפיטריה. למה הוא הביא היום מחשב? הוא ממילא אף פעם לא משתמש בו. ואחרון בשורה, קילים. הוא הגיע יום אחד מהודו בתור עובד קבלן, ומשום מה נשאר איתנו כבר כמה שנים. הא תמיד מנסה להתחבב על הבוסים, לבוס אי אפשר להגיד את המילה 'לא', ולכן הוא משקיע את זמנו בעבודה מיותרת ונקלע לעיתים לעימותים עם עמיתיו לעבודה שנוהגים יותר באסרטיביות וחוצפה ישראלית.
מאחורי שמעתי אנשים נוספים מגיעים, ונביחות כלבים. הסתובבתי לעבר דניאל, שותפי לחדר. היחיד בחבורה שאני סומכת עליו בעיניים עצומות. הוא גבוה ובעל מבנה אתלטי. חוש ההומור שלו מעביר לי את הזמן בעבודה במצב רוח טוב.
"איחרת" האשמתי אותו בקלילות. " הבאת מחשב?"
"לא. למה שאביא מחשב לפיקניק?" התפלא. " עברתי בבית והבאתי את רקסי. הזדמנות להוציא אותו קצת מהבית".
רקסי הסתובב בשמחה בין כולם, מכשכש בזנבו בהתלהבות ומרחרח ביסודיות.
"איזה חמוד" אמרתי, ורכנתי ללטף את רקסי. "תראה, גם גדי הביא את הכלב שלו".
"זאת כלבה. שמה סינדי" אמר גדי, ורכן ללטף אותה, והיא ליקקה את פניו באהבה.
רקסי הזדרז להכיר את סינדי בהתרגשות, גם סינדי נראתה נרגשת וזקפה את ראשה בגאווה כאשר רקסי מסתובב סביבה, מרחרח ומנפנף בזנבו בשמחה. אהבה ממבט ראשון. שני הכלבים יצאו בזריזות אחד אחרי השני בדילוגים ונביחות עליזות.
מאחורינו ראיתי את אורן מגיע, מלווה ברקפת.
"משהו קורה בין שני אלה?" שאלתי את דניאל בשקט. "היא התעסקה גם עם הר"צ הקודם. השמועה הייתה שהוא עזב לפני שהשערורייה התפרסמה. חשבתי שאורן יותר דיסקרטי." אני מתחילה להבין למה אורן סירב לתת לי את תפקיד שביקשתי בשבוע שעבר. בטח רקפת מתחרה על התפקיד בסגנון יותר משכנע ממני.
אורן קרא לעברינו, "מצטער על האיחור", אך הוא לא נראה כאילו הצטער כלל, להיפך, הוא נראה זחוח כתמיד.
"התחלתם כבר את ההכנות לפיקניק? איפה האוכל?"
וולדי הרים את התיק שלו, שנראה כבד. "אני התבקשתי להביא משקאות", והוא הוציא מתיקו שלושה בקבוקי וודקה והניח אותם על השולחן. "מי הביא כוסות?"
בקושי הצלחתי להחביא את הצחוק מאחורי גבו של דניאל. הבנתי שגם הוא מנהל את אותו המאבק, לפי הרטט בכתפיו. לפחות אחד נורמלי יש כאן. כשהרגשתי מספיק בטוחה להישמע רצינית, שאלתי "טוב, אז מספיק עם הבדיחות, איפה האוכל? אני אתחיל בהכנות".
אורן הסתכל לעבר רונן "מה ארגנת בנוגע לאוכל?"
רונן נראה כאילו זה עתה הבין משהו "אני?… לא ארגנתי כלום. מה פתאום שאני אארגן? חשבתי שנעסוק כרגיל בדינמיקה קבוצתית. היטלת עלי להיות אחראי על האירוע, שיהיה מיוחד ויצירתי, אז הבאתי את השולחן והכנתי מצגת."
סימנתי לדניאל שיבוא אחרי, שוב מתאפקת ככל יכולתי לא להתפרץ בצחוק בקול רם. לאחר מספר דקות הודעתי לכולם שהזמנתי אוכל ושתייה מהמסעדה הקרובה. הזמנתי גם ירקות ועוף אפויים בנייר כסף עבור אביתר. "כל אחד חייב לי חמישים שקלים, תחזירו לי מחר".
התרחקתי מעט מהחבורה, ביחד עם דניאל. ישבנו על סלע מול הנוף והשתדלנו לא להקשיב לוויכוח הסוער סביב נושא האוכל. לא פלא שהקבוצה לא מצליחה לפתח מוצר, אם היא לא מצליחה לארגן פיקניק פשוט.
לפחות הארוחה שהוזמנה הייתה מוצלחת. כולם נרגעו, הורידו את המחשבים מהשולחן ופרשו עליו את האוכל, שהיה ממש טעים. בזווית העין ראיתי את אביתר לוקח לצלחתו מהלזניה הבשרית המוקרמת בגבינה צהובה, ואוכל בהנאה. לא דאגתי לאוכל הכשר שהזמנתי, בטח וולדי ידאג לגמור את כל מה שישאר על השולחן.

קיוויתי להסתלק משם כמה שיות מהר, לאחר סיום הארוחה. פתאום אביתר פנה אלינו "מי מוכן להצטרף אלי לתפילה?" כולם שתקו וניסו להיעלם ברקע. "זה מרגש ומזכך"
קילים היה היחיד שהתנדב מייד. "אני אצטרף אליך, אביתר".
"מה אתה מתנדב?" צעק לעברו רונן "תמיד אתה מלקק לבוסים, מה אתה יודע על תפילה?"
"לא משנה, לא משנה… " אמר וולדי, שנראה קצת שיכור. "אתה יודע מה? גם אני אתפנן קצת. בוא אביתר, תעזור לנו עם המילים".
אביתר נראה נבוך, אבל אחרי הלזניה, הכל כנראה אפשרי. דניאל לא יכול היה להתאפק יותר והתפקע מצחוק, ואני אחריו, כשברקע מתפללים, כל אחד בדרכו אבל גם ביחד, יהודי, הודי ושיכור שמניף בקבוק וודקה לעבר השמים.
הסתכלתי סביב לראות את תגובתו של אורן, כשפתאום נשמעה צווחה ורקסי דהר מבין השיחים אוחז בשיניו תחתוני תחרה ורודים, וסינדי בעקבותיו.
אורן ורקפת יצאו מהסבך, סמוקים שניהם. "זה לא מה שזה נראה" אמר אורן, אבל שוב, הוא נראה די משועשע ולא כמי שנתפס בקלקלתו. "עשינו סיור קצר ורקפת מעדה בשביל, רק ניסיתי לעזור…"
"עזוב, עזוב, זה לא חשוב" אמר וולדי והגיש להם את מעט הוודקה שנותר בבקבוק "לא קרה כלום".

אורן כינס את כל החבורה. "טוב. לפני שנתפזר רציתי להודות לכם על ההשתתפות באירוע הזה. אני מקווה שנהניתם", והוא קרץ לרקפת שעמדה בצד ונראתה קצת יותר מאוששת אחרי שלגמה מהוודקה.
נראה גם שרקסי וסינדי מאד נהנו ביחד, וקיוו להיפגש שוב בקרוב.
אני חייבת להודות שגם אני נהניתי מהפיקניק יותר מאשר בשנה שעברה. עם חבורה שכזו, מעניין מה יקרה באירוע הבא.

רגע, רגע, לפני סיום, רק רציתי לציין שרונן זכה בהערכה מיוחדת על המצגת שהכין שבה הגה תכניות מפורטות לייצור רובוט שמכין את האוכל למנגל בעצמו, צולה ומנפנף ומגיש לצלחת. למרות שהוא שוב אמר "זה לעולם לא יעבוד" וגם "בחיים לא נצליח לסיים הכל בלוחות הזמנים האלה", אבל סוף סוף נמצא המוצר המנצח שיוביל את החברה להצלחה.