פרק שביעי – סרטים, פופקורן והארי סטיילס

**הארי**
"אמבר! תמהרי! כבר אחד עשרה וחצי!" צעקתי לעבר דלת האמבטיה. הרגשתי כאילו אני פה כבר שעות, נותנת מכות לדלת עם האגרוף בניסיונות לזרז את אמבר. עברה כמעט שעה והיא עדיין באמבטיה. מה לוקח לה כל כך הרבה זמן? למה בנות תמיד 'מבלות' בשירותים נצח? זה סיקרן אותי. כל כך סיקרן אותי שכבר כמעט שפתחתי את הדלת, אבל לא היה לי זמן. הדלת נפתחה ואמבר עמדה בפתח. היא כועסת. העיניים של נעוצות בי והיד שלה עדיין מחזיקה בידית הדלת.

אבל לא זה מה שגנב את תשומת הלב שלי. העיניים שלי ננעצו על הגוף שלה, סורקות אותה מכף רגל ועד ראש. היא לבשה שורט, שלדעתי, הקצר ביותר שראיתי בחיים. היא לבשה חולצת בטן ורודה עם המילה 'בונז'ור' עליה. העיניים שלי עצרו על הטבור שלה, שהיה חשוף מידי. הוא חשף עגיל מבריק, משהו שתמיד מצאתי סקסי אצל בנות. למה אמבר התלבשה ככה? מה היא מתכננת? השיער שלה היה ישר, נופל על כפתיה כמעט בשלמות, וריסיה נראו ארוכות ומלאות להפליא. עיניה הכחולות-ירוקות היו תוססות מתמיד, עדיין נעוצות בי בזמן שאני פשוט עמדתי שם ובהיתי בה.

התחלתי לכעוס. אנחנו אמורים לצאת לדייט מזוייף והיא מתלבשת כמו זונה. איך זה גורם לי להראות? גרוע, אם יורשה לי לומר. ומה איתה? מה המעריצים שלה יחשבו עליה? היא לא אמורה להיות סוג של מודל לחיקוי?

"דרך להבטיח סקס." גיחכתי, מסובב את הגב שלי אליה כדי לעבור דרך הדלת. שמעתי אנחה, בטח נעלבה. מה? רק אמרתי את האמת. הבגד שהיא לבשה רק גרם לה להראות כמו זונה.

"אתה אידיוט גמור, ידעת את זה?" היא נבחה, ומשיגה אותי כשפתחתי את הדלת הדירה.

גיחכתי, מגלגל את העיניים כשהתחלתי ללכת דרך המסדרון. "ואת ניראת כמו זונה. ידעת את זה?" עניתי.

היא טרקה את הדלת אחרינו, עוברת אותי בלי עוד הערה שנונה. היא לגמרי עצבנית. אבל היא לא יכולה להיות עצבנית יותר ממני. אין מצב. היא הסיבה המרכזית למה אנחנו יוצאים לדייט המזויף הזה בכל מקרה. אם היא לא הייתה מסכימה עם ליאם, שום דבר מזה לא היה קורה. רק היינו מעמידים פנים שאנחנו מיסתדרים, עושים את הסרט, וממשיכים בחיינו, אבל אמבר הייתה חייבת ולהרוס את הכל. זה פשוט מפגר, באמת. ליאם מכל האנשים יודע שאני לא אוכל להתמודד עם זה. הוא יודע מה קרה בעבר. הוא פאקינג יודע!

"איך בדיוק אנחנו הולכים לסרט?" שאלתי כשעקבתי אחרי אמבר למעלית. "אין לנו מכונית."

"קארול סימסה לי." היא מלמלה, נשענת על הקיר ולא מביטה בי. "היא השכירה לנו מכונית. סיוויק, אני חושבת. היא בחנייה."

פשוט הנהנתי אפילו שהיא לא מיסתכלת. העברתי את היד בתלתלים שלי הרבה פעמים מנסה להרגיע את עצמי. מה אם הפאפרצי כבר שם? מה הם יצפו לראות? אולי קיבלתי את התפקיד בסרט הזה, אבל אני לא שחקן. אני לא יכול להעמיד פנים שאני אוהב את אמבר. המילה גורמת לי להתכווץ. אני בחיים לא אוכל. כל אחת חוץ מאמבר. זה פשוט לא יכול לקרות. זה לא קורה. אני לא רוצה להחזיק את היד של אמבר. אני לא רוצה להיסתכל עליה בשום דרך אחרת שהיא לא שנאה. אני פשוט לא רוצה. לא אמבר. למה הייתי חייב להסכים עם ההתערבות של לואי? למה הייתי חייב ללכת להיבחן? תראה לאן זה הוביל אותי. ובמקום להוציא את עצמי מכל הבלאגן הזה, אני מרגיש כאילו אני ניכנס עמוק יותר בכל יום. חוץ מזה, אני מרגיש שככל שאני נמצא יותר עם אמבר, ככה אני ממשיך לשנוא אותה, וכל זה באשמתי. אני זו הסיבה למה אנחנו שונאים אחד את השני. למרות שאני אף פעם לא אודה בזה. אין מצב. זה כמו שאני אגיד לאמבר שלמרות שהיא התלבשה כמו זונה, היא עדיין די לוהטת. אני בחיים לא אודה בכזה דבר. אפילו לא לבנים. אני מספר להם כל דבר, רק לא את זה.

"הארי? הארי!" התנערתי מהמחשבות שלי על ידי אמבר שנופפה לי יד מול הפרצוף. מצמצתי, המבט על פניי חושפים את הבלבול הפתאומי.

"הא?" הגבתי, מעיף מבט על הסביבה שלי.

"תפסיק לחשוב כל כך חזק." היא נזפה. "אתה מתכוון לעמוד שם כל היום?"

המציאות הכתה בי. אני עדיין במעלית. הדלתות נפתחו, מחכות לי ולאמבר שנצא. היא יצאה ראשונה ואני אחריה. גילגלתי את עיניי, עוקב אחריה. כמה יחס.

כשיצאנו מהמבנה, הבחנתי בסיוויק שחורה שחנתה בחניה הראשונה. זה חייב להיות זה, הנחתי. לא היו עוד סיוויק בסביבה. למעשה, לא היו הרבה מכוניות בסביבה. זה גרם לי לתהות אם רק אני ואמבר גרים בבניין הזה.

"אני נוהגת." אמבר הצהירה, החלה לעשות את דרכה לצד של הנהג.

"לא, אני נוהג." אמרתי לה והלכתי אחריה לצד של המכונית עד שהיא עצרה אותי. היא עדיין זועפת, מיסתכלת עלי בכעס.

"אני גרה כאן יותר. אני מכירה את הכיוונים ואני לא רוצה להיכנס לתאונה."

בדרך כלל הייתי עונה תשובה גסה. היא לא רוצה להיכנס לתאונה? ניפגעתי. אני נהג מצויין! אבל לא מחיתי. היא צדקה. אני לא מכיר את הדרך. זו רק הפעם השניה שלי בלוס אנג'לס ובכנות, אני מרגיש כאילו אני הולך לאיבוד.

"בסדר." אמרתי בכעס, פותח בכוח את הדלת שליד הנהג. "אבל אני נהג מעולה." עם המילים האלה, החלקתי לתוך המושב עם הידיים שלובות על החזה. אמבר ניכנסה למושב הנהג, המפתחות כבר היו מוכנות. היא התניעה במהירות, אבל לקח לה די הרבה זמן בלכוון את המראה.

"אנחנו הולכים לאחר." הודעתי לה והושטתי את היד כדי להפעיל את הרדיו.

אמבר התעלמה ממני, משהו כנראה זחל למכנסיים שלה הבוקר. היא התעוררה עם יחס כזה שחצן. שוב, מתי היא לא כזאת? נשכתי את השפה, מבין איזה שאלה מטופשת זו הייתה. אני לא יכול להיזכר בפעם אחת שאמבר הייתה נחמדה…

הדחקתי את המחשבה הזאת כשהרדיו התחיל לנגן את השיר הכי גרוע אולי שיכולתי לשמוע.

"7am, waking up in the morning. gotta be fresh, gotta go downstairs…"

בדרך כלל הייתי ישר משנה את התחנה כדי לשמור את האוזניים שלי מדימום. למרות הפעם זה לא מה שעשיתי.

"אתה מוכן לכבות את החרא הזה?" אמבר צרחה. "אני שונאת את השיר הזה."

גיחכתי, מגיע לגלגל של הווליום. "אה, באמת? כי אני אוהב את זה!" התחלתי לשיר עם הרדיו, מרוויח המון מבטים זועמים מצד אמבר. אולי אני שונא את השיר הזה, אבל זה שווה את זה.

"Kickin' in the front seat. Sittin' in the back seat. Gotta make my mind up. Which seat can I take?!" כשהפזמון התחיל, כבר לא שרתי את המילים. צרחתי אותם. "It's Friday, Friday. Gotta get down on Friday!"

אמבר החזיקה את ההגה, חורקת את שיניה ומשאירה את עיניה על הכביש. אף פעם לא ראיתי אותה כל כך עצבנית. לא כשניתקלנו אחד בשני במסיבה. אפילו לא כשהיא התעוררה וראתה אותי ערום. לא. עכשיו, היא סופר עצבנית.

"Fun, fun, fun, fun…"

אולי אני לוקח את זה רחוק מידי. התחלתי לתהות אם היא מוטרדת מהשיר או ממני באופן כללי. כנראה עירבוב של שניהם. הפסקתי לשיר, אבל את המוזיקה השארתי, לא רוצה לתת לה לחשוב שאני מוותר.

"7:45, we're drivin' on the highway. curisin' so fast, i want time to fly…"

העיניים שלי נפתחו לרווחה. אני כבר לא יכול לשמוע את הקול של רבקה בלאק. אמבר שרה. אני מודה שהייתי קצת בהלם. לא יכולתי להאמין שהיה שרה, במיוחד את השיר שהיא שונאת. הזעפתי פנים. היא לא שרה כי היא אוהבת את זה, הבנתי. היא שרה כדי לעצבן אותי כמו שאני עשיתי לה. ולא רק זה, אבל השירה שלה לא הייתה כל כך טובה. אלוהים אדירים. לא משנה מה שהיא עשתה, זה עבד. הקול שלה מעצבן בטירוף.

"It's Friday, Friday. Gotta get down on friday. Everybody's lookin' forward to the weekend, weekend-"

קטעתי את המוזיקה לפני שהאוזניים שלי יתחילו לדמם. אני מבין למה היא שחקנית. שירה הוא לא הכישרון הכי טוב שלה. למעשה, זה אפילו לא כישרון. זה טעות.

אמבר החמיצה פנים, שולחת לי פרצוף כלבלב מזוייף. "למה כיבית? רק עכשיו התחלתי להיכנס לזה!"

גילגלתי את עיניי, מיסתכל דרך החלון. "עיניים על הכביש."

שמעתי את הצחקוק שלה, ככל הניראה מרוצה מהשתלשלות האירועים. נתתי לה לנצח בסיבוב הזה, החלטתי. אבל הסיבוב הבא כולו שלי.

**אמבר**
הגענו לקולנוע ברגע האחרון. די הודתי לאלוהים שהארי לא הוציא מילה אחרי Friday. אני לא בטוחה שהייתי מצליחה להתמודד איתו אחרי ששרתי את השיר נוראי הזה. רק ידעתי שזה עלה לו על העצבים. כשהוא כיבה את המוזיקה והיסתכל דרך החלון, ידעתי שעיצבנתי אותו. זה היה כל כך שווה את זה. הוא קיבל טעימה מאיך שאני הרגשתי.

פתחתי את הדלת ויצאתי מהמכונית, מכניסה את המפתחות לארנק. הארי כבר היה בחוץ, הולך באיטיות לכיוון הקולנוע. מביטה סביב מחפשת אחר פפארצי, השגתי אותו במהירות.

"אתה כועס?" שאלתי בלחישה לאוזן כדי שאף אחד לא ישמע. "אם הפאפרצי היו כאן, הם היו תוהים למה אנחנו לא הולכים ביחד."

הארי נאנח והעביר את ידו מספר פעמים בתלתלים שלו לפני שפנה אליי. "בסדר." הוא נהם. "אני שונא את זה." שמעתי אותו מקלל לעצמו, ידו נפלה בהיסוס על המותן שלי. התכווצתי, המגע שלו מרגיש זר. אני לא בטוחה שאני אתרגל לזה. לא עם הארי. זה לא מרגיש נכון.

התקדמנו לתוך האולם, נותנים את הכרטיסים שלנו לאיש בחליפה ירוקה שעמד בכניסה.

"אולם 12 משמאל." הוא הודיע לנו, קורע את הכרטיס לחצי ונותן לנו אחד מהם. דחפתי את שלי לכיס והלכתי עם הארי לכיוון הדוכן.

"מה אתה רוצה?" שאלתי את הארי כשהעיניים שלי סרקו את האפשרויות. פופקורן, שתיה, חטיפים, בייגל…

פתאום, האחיזה של הארי התהדקה סביבי. מכחכחת בגרון כשבחורה מגיעה אל מאחורי הדלפק. היא בערך בגיל שלנו. השיער החום שלה היה אסוף לקוקו גבוהה והדוק, העיניים האפורות שלה נעוצות בנו בזמן שחייכה.

"הי!" היא צייצה. "איך אני יכולה לעזור לכם?"

לא יכולתי שלא לשים למבטא הדרומי שלה. ודרך אגב היא לא זיהתה אף אחד מאיתנו, ידעתי שהיא לא מפה. ניחשתי שהיא סטודנטית שעובדת בשביל כסף לשכר דירה. כמו קרלי, אני חושבת. קרלי כאן רק בגלל הקולג'. פגשתי אותה בספרייה בזמן שהיא למדה לכמה מהקורסים שלה. לא הייתי כל כך מפורסמת כמו עכשיו. אני והיא מיד התחברנו והתחלנו לבלות ביחד. עכשיו היא החברה הכי קרובה שלי ואולי החברה האמיתית היחידה שהייתה לי אי פעם.

"חברה שלי ואני ניקח פופקורן גדול, קולה גדולה ובייגל בשבילי." הארי אמר, גורם לעיניים שלי להפתח לרווחה. החברה שלו? הוא קרא לי עכשיו החברה שלו? לא רק המגע הזר שלו, אבל גם המילים האלה. אפילו לא הסכמתי לבחירה של החטיפים שלו, למרות שלא התווכחתי. הייתי בוחרת אותו דבר כנראה. אבל לחלוק פופקורן וקולה עם הארי? זה היה לגמרי לא מתכונן.

הנערה, ג'ייד לפי התג שלה, התפזרה במהירות כדי לקבל את ההזמנה שלנו. הארי ואני פשוט עמדנו שם במבוכה, ידו לא עוזבת את המותן שלי. זה פשוט הרגיש… מוזר. ולמה הארי לא פלירטט עם ג'ייד? היא יפה. הארי לא היה מפספס את ההזדמנות. אני מכירה -ושונאת- אותו מספיק זמן כדי לדעת את זה.

"13 דולר ו25 סנט." ג'ייד חייכה אלינו, מגישה לנו את פח הפוקורן הגדול, הבייגל והקולה.

הארי מיהר להוציא מהכיס שלו שטר של 20 דולר. "תשמרי את העודף." הוא אמר לה, מעביר לי את הקולה והפופקורן בזמן שלקח את הבייגל ביד הפנויה שלו.

"חסר לך אם את מדברת על זה." הוא לחש לי כשהגענו לאולם הקולנוע. חייכתי, מגלגלת את העיניים ועוקבת אחריו. תסמוך עליי, חשבתי לעצמי. אני לא אדבר על זה.

הארי ואני מיקמנו את הפוקפרון בינינו, דוחפים שתי קשיות לקולה. הידיים שלנו כל הזמן התנגשו כשלקחנו פופקורן. אפילו בחושך, יכולתי להבחין בלחיים האדומות של הארי. הוא הסמיק? למה הוא מסמיק? אולי היה פה חם. כנראה זה זה. הארי לא היה מסמיק.

כשהסרט הגיע לקטע שרו מתה, הרגשתי את הדמעות עולות. אני מודה שקטעים כאלה בסרטים גורמים לי לבכות. כמעט יכולתי להרגיש את הכאב של קטניס.

החזקתי גיחוך כשהעיניים שלי קלטו את הארי. דמעה נוצצת יורדת במורד הלחי שלו והוא אפילו לא טרח לנקות אותה. כנראה שאני לא הרגישה היחידה כאן.

שלחתי את היד לפופקורן פעם נוספת, וביד החופשית ניקיתי את הדמעות. אני לא הכי אוהבת לקרוא, אבל הסרט גרם לי לרצות את הידיים שלי על הספרים. זה כל כך טוב!

הסרט ניראה כאילו ניגמר מהר מידי. הייתי כל כך בתוך זה, בקושי שמתי לב מתי שהכתוביות של הקרדיטים התחילו לעלות. הארי, מצד שני, כבר עמד, מתמתח עם הידיים למעלה ומעביר יד דרך התלתלים שלו.

"אני אפגוש אותך בחוץ." הוא אמר לי. "אני צריך לשירותים." עם המילים האלו, הוא מיהר לזחול אל מחוץ לאולם.

יצאתי מהאולם, נישענת על הקיר ליד השירותים של הגברים. כירסמתי את השפה התחתונה שלי, מקווה שאף אחד לא יזהה אותי. לא רציתי להיות עכשיו מוקפת באלפי מעריצים, במיוחד לא כשהארי איתי. טוב הוא לא איתי עכשיו, אבל הוא עכשיו יהיה ולא רציתי להתחיל לענות על שאלות. במיוחד על אלה שאין לי תשובה עליהם.

נאנחתי לעצמי, צופה על האנשים שעוברים בלי לתת לי מבט אחד אפילו. או שלפחות הבנות לא. כמה מהבנים שעברו בהו בי, כמה מהם מחייכים אפילו. עיקמתי את האף בסלידה. אולי הארי צדק. באמת ניראתי כמו זונה עם הבגדים האלה. אבל הסיבה היחידה שלבשתי את הבגדים האלה הם כדי לעצבן את הארי. ידעתי שיהיה לו משהו להגיד על זה. וצדקתי, אבל כך גם הוא.

"היי, סקסית." גבר הופיע, מתקדם לעברי כשהעיניים שלו סורקות אותי. התכווצתי, כבר מרגישה לא בנוח. השיער שלו היה שחור ופרוע, הזקן על פניו הראה שהוא לא התגלח כמה ימים, או אולי שבועות. הוא לבש ג'ינס לבן וגופייה ושהבליטה את השרירים שלו. הנחתי שהוא בסביבות שנות השלושים או תחילת הארבעים. העובדה שהוא מנסה לפלרטט איתי הגעילה אותי.

"למה לבד?" הוא קרץ, מניח את היד על הקיר שמאחורי. סתמתי, הריח של הבושם שלו נוראי.

"אני מצטערת. אבל אני צריכה להיות איפשהו." מלמלתי, מנסה לעבור אותו אבל הוא לא נותן לי.

"כל כך מהר?" הוא שירבב את השפתיים. "מה דעתך שאני אקח אותך לדירה שלי, אז, את יודעת…" הוא רכן קרוב יותר, השפתיים שלו ממש קרובות לשלי. "יהיה לנו כיף."

"תקשיב," התחלתי להגיד, אבל נקטעתי. הגבר כבר לא מלפני. מישהו הכניס לו אגרוף לפנים ועכשיו הוא שוכב על הריצפה, דם יוצא מהפה שלו כשהוא משתעל.

"תתרחק." הקול המוכר קרא.

הארי.

הלב שלי דפק כל כך מהר. הרגשתי את היד של הארי כשהוא גרר אותי אל היציאה, כל העיניים עלינו.

"מה לעזאזל," עמדתי למחות אך ברגע שיצאנו הוקפנו באורות מהבהבים. מצמצתי והארי הוביל אותי דרך כל הפאפרצי.

"הארי! הארי!" שמעתי כמה מהם צועקים. "אמבר!"

זה קשה להתעלם מהם. לא הייתי רגילה לזה. תמיד הייתי נחמדה, הולכת אליהם ועונה על שאלות. אבל מההתהגות המפתיעה של הארי ומהשאלות שלא יכולתי לענות עליהם, שמרתי על שתיקה.

"איך הכרתם?"

"כמה זמן אתם יוצאים?"

"הארי, אתה מאוהב?"

"אמבר! אמבר, מה דעתך על וואן דיירקשן?"

"אתם מתכננים פרויקט ביחד?"

הרגשתי את האצבעות של הארי מתהדקות בשלי כשהוא המשיך להוביל אותי דרך האורות המהבהבים. הלב שלי האיץ. הוא פתח לי את הדלת שליד הנהג וסימן לי להיכנס לבפנים. אני מנחשת שהוא נוהג הפעם. הוא טרק את הדלת אחריי והלך לצד של הנהג.

"מפתחות." הוא ביקש. הנהנתי, פותחת את הארנק ומוציאה את המפתחות ומעבירה אותם לו. הוא התניע. יכולתי לשמוע את השאגה של הצלמים כשהארי יצא מהחנייה בזהירות.

"אמבר!" שמעתי אותם צועקים. "אמבר! מה הדבר שאת הכי אוהבת בהארי?!"

התלתלים שלו…

"מה לעזאזל קרה שם?!" הארי שאל ברגע שיצאנו לכביש.

התנערתי מהמחשבות והפנתי את הראש שלי אליו, כל הכעס שהתכוונתי להוציא עליו לפני שהפאפרצי הופיעו חזר.

"אתה רשע, מה לעזאזל עשית לאיש הזה?!" אמרתי בכעס. "אתה יכולת… לא, אתה שברת את הלסת שלו, אין ספק!"

הארי הזעיף פנים, מהדק את אחיזתו בהגה. "הוא עוד שניה אנס אותך! אל תגידי לי שאהבת את זה!"

כיווצתי את השפה, מביטה בו. "יכולתי לטפל בו לבד!"

"בסדר גמור!" הארי שאג. "אם לא הייתי מתערב האידיוט הזה עוד שניה היה מפשיט אותך!"

"אבל הוא לא!" מחיתי, משלבת ידיים. "ומה העניין הגדול?! זה לא כאילו באמת אכפת לך מה קרה לי שם!"

הארי חרק בשיניו, מעיף את התלתלים שהיו על פניו. "אבל כן אכפת לי, אמבר! אם משהו יקרה לך, אני יהיה אשם. אנחנו יוצאים, זוכרת?!"

כיווצתי את ידיי לאגרופים, מפנה את הראש שלי לחלון, מנסה לעצור את הדמעות שכל כך רוצות לצאת.

"אמבר." הארי אמר. "אל תבכי. אני מצטער. אני פאקינג מצטער, טוב?"

התעלמתי ממנו, מניחה את הראש שלי על החלון. למה הוא התנצל? הוא צדק. אנחנו יוצאים ואם משהו קורה לי, הוא יהיה אשם. אני אמורה להתנצל על זה שצעקתי עליו. חלק ממני שמח שהוא הרביץ לבחור הזה. אפילו שהכחשתי את זה.

הארי נאנח, מדליק את הרדיו. הוא לא הפסיק להמשיך להתנצל. לא עניתי. סירבתי לדבר. סירבתי להודות שהוא צודק. שיר מוכר התחיל לנגן, והדמעות התחילו לרדת במורד הלחיים.

"I turn my head. I can't shake the look you gave. And I'm good as dead. Cause oh those eyes are all it takes. And all I want is you…"