בדרך אל החופש – פרק 24- אל תהרגו אותי! חח

טוב, אז אני מקווה שבסוף הפרק לא תהרגו אותי! חח תהנו :))
_________________________

נכנסו לפונדק קטן איפושהו בפריז, הפעמון שמעל הדלת מודיע על כניסתנו. המקום היה שומם, חוץ מאיש זקן שישב בפינה ולגם מה שניראה כמו מרק כלשהו, ומשתי המלצרים שהיו במקום; גבר ואישה בערך בשנות ה30 לחייהם.
"אממ.. הארי.. למה זה ניראה כמו המקומות השוממים האלה שמראים בסרטי אימה?" לחשתי לו באוזן, מתקרבת אליו ותופסת את ידו. המקום העביר בי צמרמורת לא מוסברת בעורפי. אולי זה בגלל העיצוב העתיק, או הגוונים של השחור והחום שהיו במקום, והאור המעומעם יותר מידי יחסית לאור היום שיש בחוץ. השעה רק 1 בצהריים ופה בפנים זה ניראה כאילו זה אמצע הלילה.
"את מעדיפה ללכת למסעדה יוקרתית שבה כל צלמי הפאפרצי יתפסו אותנו ולא יעזבו אותנו אפילו לשנייה?" הארי מלמל בחזרה, מתרגל לידי שאוחזת בשלו ומתקדם פנימה לעבר דלפק הקופה. תחמן, בטח עשה את זה בכוונה כדי שאני ייבהל ויתקרב אליו, למרות שהיה היגיון במה שהוא אמר. פה אין מצב שיצלמו אותנו, פשוט כי אף אחד לא יעלה בדעתו שאליל הנוער הארי סטיילס מסתובב, או בכלל מכיר, מקומות עניים כאלה.
"מה שלומך, רוז?" הארי בירך לשלום אישה בשנות ה50 לחייה שיצאה מדלת, שכנראה הייתה הכניסה למטבח. עיניה אורו בשמחה כשהיא ראתה את הבחור המתולתל שנכנס אליה לפונדק באמצע היום בלי שום התראה.
"הארי!" היא קראה נרגשת, מורידה מעצמה את הסינר המלוכלך ועוקפת את הדלפק, מאמצת אותו לחיבוק חם ואוהב, מה שגרם לידי להשתחרר משלו ולהתרחק מעט. מי זו ולמה הוא מכיר אותה?
"כמה טוב לראות אותך פה! שמעתי שאתם פה וחיכיתי שתבוא!" היא התנתקה מהחיבוק המוחץ שהיא נתנה לו, והביטה בי בתמיהה. "מי זו?" היא שאלה את הארי וחייכה אלי.
"רוז, תכירי, זו אשלי. חברה טובה." הארי הציג אותי ורוז לא בזבזה זמן, וחיבקה גם אותי.
"נעים להכיר אותך מתוקה. כל חברה של הארי היא חברה שלי."
"נעים מאוד, רוז." חייכתי אליה במבוכה. מה הולך כאן?
"אנחנו נישב פה.." הארי הצביע על שולחן בצד. המקום היה מאוד קטן, בסך הכל שבעה שולחנות עגולים מכוסים במפות משובצות בצבעי אדום לבן.
"אין בעיה, מתוק. אני ישלח אליכם את ג'יימס. הוא חדש, התחיל לעבוד פה שבוע שעבר." רוז חייכה אלינו ועשתה את דרכה אל שני המלצרים בזמן שאני והארי התיישבנו סביב שולחן עגול, אחד מול השני. לא עברה שנייה וג'יימס כבר היה לידינו.
"מה תזמינו?" הוא שאל בחיוך, מסתכל על הארי ואז מבטו נח עלי, ליותר מידי זמן לטעמי.
"את המאפינס המפורסמים של רוז. אני אשתה אספרסו. מה את רוצה לשתות, אש'?" הוא קרא לי כרגע אש'? ואוו.. וזה אפילו לא הפריע לי…
"אממ… תה?" זה יצא יותר כשאלה מאשר הצהרה.
"אז תה בשבילה." הארי חייך לג'יימס, שרשם את ההזמנות שלנו והלך לדרכו. הבטתי בהארי, שהביט גם הוא בי.
"מאיפה אתה מכיר את רוז?" שאלתי מסוקרנת.
"היא מכרה וותיקה. אימא של חבר. סיפור ארוך…" הוא אמר בקצרה, לא מאריך במילים. למרות שזה היה מוזר, לא המשכתי להתעקש ולשאול.

ההזמנה שלנו הגיעה, ואני והארי ישבנו, דיברנו על הכל ועל כלום. היה נחמד להעביר איתו את הזמן ככה, ולמרבה ההפתעה, הוא לא התנהג כמו דביל אפילו פעם אחת. יכול להיות שבאמת הוא מנסה להראות לי את הארי האמיתי? או שהכל הצגה כדי לכבוש אותי? אני מניחה שאני אצטרך לגלות את זה שיגיע הזמן.
שמתי לב שהארי מסתכל על האייפון שלו דיי הרבה בעשר דקות האחרונות. כל שנייה בודק מה השעה. הסתכלתי על השעון יד שלי, השעה 13:29. יכול להיות שהוא ממהר לאנשהו?
רעש הפעמון שמעל הדלת הקפיץ אותי, מבהיל אותי מעט. איש גבוה נכנס למקום. החזות שלו הייתה מאיימת, השרירים המנופחים שלו שמאיימים להתפרץ מהחולצה הצמודה שלבש, צלקת לאורך הלחי השמאלית עיטרה את פניו, והוא לא הוריד את משקפי השמש, למרות שהיה דיי חשוך במקום.
הוא תפס אותי מסתכלת עליו, ובשנייה הפניתי את מבטי אל הארי, ששם לב גם הוא אל האיש המפחיד שנכנס לפה. הארי זז במקומו באי נוחות, ידיו מתכווצות לאגרופים פתאום. מה יש לו?
"שלום." האיש המפחיד פנה אל המלצרית שהייתה ליד הדלפק של הקופה.
"ש-שלום.." יופי, זו לא רק אני. גם המלצרית מפחדת ממנו.
"אפשר את הכסף?" הוא אמר פתאום, עיניי נקרעות ונפקחות לרווחה. מה!?
"ס-סליחה..?" המלצרית גמגמה בתשובה, לא מבינה את הבקשה.
"מה לא ברור?" האיש אמר, מרים את שולי חולצתו, חושף אקדח שהיה תקוע בתוך המכנס. עינייה של המלצרית נפקחו בתדהמה ובאימה, וכך גם שלי. מצאתי את עצמי אוחזת בחוזקה בידו של הארי על השולחן. הארי הביט בי מבולבל, והפנה את ראשו לכיוון אליו הסתכלתי, מבחין באקדח גם הוא.
"א-אין לנו כסף אדוני. ת-תיראה, ר-רק כמה שטרות ש-של דולרים…" המלצרית גמגמה, ידה רועדת בזמן שפתחה את הקופה להראות לאיש עם האקדח. מה יש לגנוב מפונדק קטן ושומם באמצע שכונה שכזו בפריז??
"הו, לא חמודה. אני מתכוון לכסף הגדול. הכסף שאתם מחביאים במטבח." האיש הוציא את האקדח ואחז בו בידו, שהייתה שמוטה למטה- בינתיים.
הבטתי בהארי באימה, זיעה קרה נאגרת במעלה מצחי ופעימות ליבי התגברו בכל שנייה שעברה. הארי אחז בידי חזק, מסתכל לי עמוק בעיניים, כנראה מנסה להרגיע אותי. למרות שראיתי גם על פניו עד כמה הוא מבוהל.
בדיוק באותו הרגע ג'יימס יצא מהמטבח, והאיש עם האקדח באינסטינקט כיוון את האקדח לכיוונו של ג'יימס, שקפא במקומו לשנייה.
"סוף סוף הגעת." ג'יימס אמר והתקדם לכיוונו של האיש. מה לעזאזל!? "הבאת לי גם?" ג'יימס עמד ליד האיש, שהוציא אקדח מצידו השני ומסר אותו לג'יימס. מה קורה פה!? ג'יימס מעורב בזה איכשהו!? מה הולך כאן!? נשימותיי החלו להיות כבדות, הרגשתי כאילו אוויר לא נכנס אל ראותיי.
ג'יימס פנה אלינו וכיוון את האקדח אלי ואל הארי, שקם ישר ומשך אותי אליו, חוסם את גופי בגופו.
"אנחנו לא קשורים לזה. לא עשינו כלום. אנחנו פשוט נלך ונשכח שהיינו פה." הארי אמר לג'יימס, שהסתכל עליו בחיוך.
"תשכחו שהייתם פה? אני לא חושב.." ג'יימס אמר בזלזול.
"אתה תצטער על זה.. אנחנו לא קשורים לכלום. תן לנו ללכת." הארי הגן עלי בגופו, ידיי תופסות חזק בכתפיו, נועצת בו את ציפורניי בפחד.
"מצטער חברים, לא הייתם צריכים להיות פה. המקום הלא נכון בזמן הלא נכון." ג'יימס אמר, האקדח מכוון אלינו. וירייה נשמעה במקום.