בדרך אל החופש – פרק 31

לחצתי על 'ענה', וליבי עצר בשנית, נשימתי נעצרה.
בשנייה בה הרמתי את ידי לקרב את האייפון לאוזן דלת החדר נפתחה ברעש חזק שגרם לי לקפוץ בבהלה, והארי עמד בדלת, מבט מטורף על פניו.
"אל תעני!" הוא צרח עלי, עיניו פקוחות לרווחה והוא רץ אלי, חוטף את האייפון מידי, גורם לי ליפול על המיטה מעוצמת התנופה איתה הוא רץ. הבטתי בו בפחד. בחיים לא ראיתי את הארי ככה.. הוא היה.. כאילו בן אדם אחר..
"הלו??" הוא ענה לטלפון, נשימותיו היו כבדות ומהירות. כנראה לא הייתה תשובה מהקו השני, כי הוא הסתכל על המסך, עיניו מחפשות אחר משהו לא ברור. מה לעזאזל זה היה עכשיו?! הוא באמת הפיל אותי עכשיו על המיטה בגלל שיחה? הרגשתי עקצוץ ביד ימין שלי, עליה נפלתי, והרמתי אותה, משפשפת אותה עם ידי השנייה, מנסה להעביר את הכאב. אני חושבת שעיקמתי את היד.
"הארי.." לחשתי בקול חלוש ומבוהל, מסתכלת עליו בעיניים פקוחות לרווחה. זה ניראה כאילו הוא אפילו לא שם לזה שהוא הפיל אותי, שהוא הכאיב לי.
"בחיים, אבל בחיים, אל תיגעי לי בפלאפון!" הוא צעק עלי. עיניי נפקחו עוד יותר ומצאתי את עצמי זוחלת אחורה על המיטה, מנסה לתפוס מרחק ממנו. הוא הפחיד אותי. הוא היה ניראה כאחוז טירוף, תלתליו היו אסופים בכובע הצמר שהיה לראשו ועיניו הירוקות כאילו ירקו אש מחוריהן.
"הארי, אני-" מלמלתי בשקט, מבועתת, אך הוא קטע אותי.
"אני מתכוון לזה, אשלי." הוא הפנה אלי אצבע, קולו עדיין בטון גבוה. "אל תיגעי במה שלא שייך לך!" הוא אמר ובשנייה אחת הסתובב והלך לכיוון הדלת, טורק אותה אחריו כשהוא יצא.
נשארתי קפואה במקומי, דמעות מתחילות לעשות את דרכן מטה מזוויות עיניי. המבט שלו לא עוזב את מוחי. איך שהוא הסתכל עלי.. במבט קר, עצבני.. כאילו הוא לא מכיר אותי.. כאילו אני איזו מסיגת גבול שנגעה במה שלא שלה.. נכון, זה הפלאפון שלו, אבל.. אני חברה שלו.. מה בסך הכל עשיתי? עניתי לשיחה? למה הוא הגיב ככה? למה הוא צעק עלי? זו לא דרך להתייחס לחברה.. זו לא דרך להתייחס לבחורה בכללי. הוא.. הוא אפילו לא שאל אם אני בסדר, אם כואב לי משהו.. הסתכלתי על יד ימין שלי, מזיזה את כף היד בתנועות מעגליות, מתכווצת מהכאב. כן, בהחלט עיקמתי את כף היד.
נשארתי קפואה במקומי, בוכה בשקט, דמעות לא מפסיקות לנזול במורד לחיי, עושות את דרכן אל הפיג'מה שלבשתי. איך הבוקר הזה התהפך ככה? רק לפני רגע צחקנו, והיינו שמחים ומאוהבים ושטותיים.. ועכשיו? מה עכשיו? איך הוא יכל לעשות לי את זה?
צלצול הטלפון שלי העיר אותי מהטראנס הכואב אליו נכנסתי. מחיתי את דמעותיי, מצפה לראות את המספר של הארי על המסך. הוא יכול לשכוח מזה שאני יענה לו. אני לא מתכוונת לדבר איתו עכשיו. לא אחרי מה שהוא עשה לי. לא אחרי שהוא הכאיב לי ככה.. ואני לא מדברת רק על הכאב הפיזי.. הוא הסתכל עלי כאילו הוא שונא אותי.. כאילו עשיתי את הדבר הכי נורא בעולם..

זאת הייתה קרוליין שהתקשרה.
"הלו?" עניתי לאחר שכחכחתי בגרוני, מנסה להישמע כאילו לא עברה עלי רכבת.
"בוקר אור! שמעת על היום חופש שהמתולתל שלך ארגן לנו?!" קרוליין נשמעת מאושרת על הקו. המתולתל שלי.. כבר לא..
"כן.." עניתי בחוסר חשק. מה איתנו עכשיו? אנחנו מדברים? אנחנו פרודים? הוא יצא והשאיר אותי ככה, לא נותן לי אפילו להוציא מילה מהפה.
"מה יש לך?" שמעתי את קולה של קרוליין, שנשמע לי רחוק מידי. הוא לא נתן לי לדבר.. להסביר את עצמי. אבל, מה יש פה להסביר? התקשרו אליו ורציתי לענות.. מה כל כך נורא בזה? הוא תמיד עונה לי לשיחות שאני לא יכולה לענות.. למה הוא כן ואני לא? מה יש לו להסתיר שהוא הגיב בהגזמה כזו שכמעט עניתי לבן אדם מהצד השני של הטלפון?
"אשלי!" שמעתי שוב את קולה של קרוליין.
"אה? מה?" שאלתי בבלבול. לא הקשבתי למילה ממה שהיא אמרה.
"אמרתי שאת נשמעת מוזר, ושאלתי מה קרה לך. מה סטיילס עשה לך?" היא נשמעה מעוצבנת. איך היא יודעת שזה הוא?
"כלום. אני סתם שקעתי במשהו שקראתי באינטרנט. אני יהיה מוכנה עוד עשרים דקות." אמרתי וניתקתי את השיחה, לא מחכה לשמוע את התשובה שלה.
אני לא הולכת לחשוב על זה עכשיו. אני הולכת ליהנות מיום החופש שלי, עם החברה הכי טובה שלי. כן, זה מה שאני יעשה. אין לי מה לחשוב עליו עכשיו. לא עד שהוא לא יתנצל בכל אופן. ויש לו על מה. הוא הגזים. ככה לא מתנהגים, ובמיוחד לא למי שאמורים לאהוב. הסתכלתי על האייפון, הוא לא מתקשר, ולא שולח הודעה. הוא לא מתכוון לדבר איתי? כאילו, יכול להיות שהוא כועס עלי? על מה? אני זו שאמורה לכעוס! פאק איט, אני מפסיקה לחשוב עליו מעכשיו. העברתי את האייפון למצב רטט, קמתי מהמיטה והתחלתי להתארגן ליום הכיף שלי. ליום שלי בלי הארי סטיילס.

**
חזרנו למלון בערב, שעה לפני שהיינו אמורות להתחיל לעבוד על הבנים לקראת ההופעה שלהם. הודיתי לאל שהבנים היו בחזרות בזמן שהגענו, ככה שאני לא צריכה להיתקל בהארי. נכנסתי לחדר שלנו, לקחתי לעצמי הלבשה תחתונה נקייה, את בגדי העבודה שלי, ויצאתי, הולכת לכיוון החדר של קרוליין. אני אתקלח ואתארגן אצלה. אני לא מתכוונת להישאר איתו באותו חדר אחרי הבוקר הזה. הוצאתי את האייפון מהמכנס, והסתכלתי על המסך. 4 הודעות מהארי, 5 שיחות שלא נענו, ו2 הודעות קוליות. וואו.. מתי הוא הספיק את כל זה!? עצרתי באמצע המסדרון, יושבת על הכורסאות בפינת הישיבה שהייתה שם, ופתחתי את ההודעות, מסתכלת עליהן.

מאת: הארי 3>
בשעה: 10:30 – 'אש'.. אני מצטער על הבוקר. אני לא יודע מה נכנס בי.'
בשעה: 11:45 – 'למה את לא עונה? אל תסנני, בבקשה. בואי נדבר..'
בשעה: 13:52 – 'את לא היית צריכה לענות לי לפלאפון. ואני יודע שהגזמתי, ואני מצטער. אני מבקש סליחה. בבקשה אשלי, תדברי איתי, אני על קוצים כל הראיון.. אני אוהב אותך.'
בשעה: 16:37 – 'אשלי, את לא עונה לי וגם קרוליין לא, אני מתחיל לדאוג. אני מבין אם את לא רוצה לשמוע ממני עכשיו, אבל לפחות תודיעי לי שאת בסדר. אני דואג, אתן לא מכירות את העיר ויצאתן לבד. אני מתחרפן פה, למה את לא עונה??'

קראתי את ההודעות האלו שוב ושוב. הוא עוד מנסה לרמוז שזו הייתה אשמתי? ויופי שהוא מבקש סליחה, זה לא יעזור. המבט שלו היום בבוקר תקוע לי בראש, מסרב לעזוב. הקול שלו, איך שהוא צרח עלי, איך שהוא אשכרה הפחיד אותי..
לחצתי על התא הקולי, לשמוע את ההודעות הקוליות שלי, שכמובן היו מהארי.

'התקבלה בשעה 12:56: אש'.. אני אוהב אותך.. אני מצטער על איך שצעקתי.. לא הייתי צריך להגיב ככה, אני יודע. בבקשה תדברי איתי.. אני משותק כל היום, אני לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר חוץ ממך, אני לא מצליח לענות על השאלות של המראיינים ואני כל שנייה בודק את האייפון אם שלחת לי הודעה. בבקשה תדברי איתי..'
'התקבלה בשעה 14:30: את מסננת אותי בכוונה? מנסה להחזיר לי? זה לא הכי בוגר, אשלי. בואי נתנהג בהתאם לגילנו. תדברי איתי יפשלי, אני לא יכול להיות איתך ככה במצב הזה. אני אוהב אותך, אש', יותר ממה שאת יכולה לתאר לעצמך, בבקשה רק ת- רגע, אני תכף בא!- מצטער, משגעים אותי פה ללכת לראיון.. אני אוהב אותך אש'.. אני באמת באמת מצטער מכל הלב על הבוקר.. רק.. תדברי איתי, טוב? אני דואג לך.. אוהב אותך.. אני בא אני-'

ההודעה נקטעה באמצע. נאנחתי במקומי, מרימה את רגליי על הכורסא ומקרבת אותם אלי גופי, עוטפת את ידיי סביבם. קברתי את ראשי בשקע שנוצר, נושמת נשימות עמוקות. הוא מצטער.. ברור שהוא מצטער, אבל הוא פגע בי היום בבוקר.. איך שהוא הסתכל עלי, איך שהוא צעק עלי.. איך אני שוכחת את זה לעזאזל? איך אני יכולה לתעלם מזה ולהבליג על זה? אני לא יכולה..

"אשלי?!" שמעתי את קולו של הארי, גופי קופא במקומו. הרמתי את ראשי, רואה את הארי עומד מולי בהבעה מודאגת על פניו, עיניו פקוחות לרווחה. "אוי, אלוהים, כל כך דאגתי לך!" הוא פלט במהירות והתקרב אלי, מתיישב לידי וכורך את ידיו סביבי, נושק לראשי. "התחלתי כבר להריץ את כל התסריטים הכי גרועים לזה שאת לא ענית לי כל היום.. אלוהים, הבהלת לי את הצורה!" הוא חיבק אותי אפילו חזק יותר, שפתיו נצמדות אל המצח שלי.
"הפלאפון היה על רטט.." עניתי עם ראש מושפל, לא מסוגלת להסתכל עליו.
"אשלי.." קולו היה רך מהרגיל, מה שפרק אותי על נשקי מיד, וגרם לי לצורך עז להביט בעיניו. "אני כל כך מצטער.. אין לי מושג מה נכנס בי בבוקר.. בבקשה, תסלחי לי.." הוא הביט לי עמוק בעיניים, מפעיל את הקסם האישי שלו שתמיד עובד עלי. אבל לא הפעם.
"הארי אני צריכה להתארגן לעבודה." עניתי בקרירות, מנסה לשמור על פנים חתומות, מנסה להסתיר את העובדה שיש לי צורך עז לבכות.
"אשלי.. בבקשה.." הוא הסתכל עלי בפנים מבקשות, מתחננות כמעט. "מה זה הבגדים האלו?" הוא שאל כשהוא ראה את הבגדים שלקחתי לעצמי על השולחן שמולנו.
"אני מתארגנת אצל קרוליין. ואני ישנה אצלה." עניתי בלי להביט בו, מסתכלת על המסדרון כאילו היה הדבר הכי מעניין בעולם.
"לא.. אשלי.. לא.." הוא הניח את ידו על סנטרי, גורם לי להסתכל עליו. "מה אני יכול לעשות כדי שתראי עד כמה אני מצטער? אני אוהב אותך, אשלי, אני מצטער, הגזמתי, אני יודע. בואי לחדר שלנו.. בבקשה.." הוא ליטף את פני, רוכן לתת לי נשיקה, אך הזזתי את פניי. אני לא מסוגלת לנשק אותו עכשיו. הנשיקות שלו מערערות אותי, ואני לא יוכל לשמור על קור רוח אם הוא ינשק אותי.
"אני מאחרת, הארי. נדבר יותר מאוחר." מלמלתי וקמתי מהכורסא, אוספת את בגדיי ביד אחת. התחלתי ללכת לכיוון המסדרון כשהארי אחז בכף יד ימין שלי, גורם לי להתכווץ מכאב, להפיל את בגדיי על הרצפה ולדמעה לברוח מעיניי.
"אאוץ'!" קראתי בקול, מושכת את ידי משלו, מה שגרם ליד שלי ליותר כאב. החזקתי את כף היד שלי קרוב לליבי, משפשפת אותה עם היד השנייה, עוצמת את עיניי במטרה להתגבר על הכאב החד שתקף אותי פתאום.
"מה קרה לך ביד?" הוא שאל מופתע, מודאג.. מה שגרם לי לשטף עז של עצבים לעבור בי. הוא עוד שואל מה קרה לי ליד? הוא לא זוכר שהוא הפיל אותי בכלל!? ברור שהוא לא זוכר, כי הוא פאקינג לא שם לב לזה!
"מה קרה לי ביד?" חזרתי על השאלה שלו בתדהמה. "מה שקרה זה שאתה כל כך התחרפנת מזה שאני רציתי לענות לשיחה המזדיינת שלך, ואתה אפילו לא שמת לב שאתה הפלת אותי על המיטה שחטפת לי את הפלאפון מהיד! ואפילו לא שמת לב שאני נפלתי על היד ועיקמתי אותה! כי היית עסוק בפאקינג לצרוח עלי בגלל שאני בסך הכל רציתי לענות לך לשיחה!" צעקתי עליו, לא מצליחה לשלוט בקולי הרועד, דמעות חדשות נוזלות על פניי.
"אשלי.." הארי מלמל, קם ממקומו, והבעה כואבת על פניו. הגיע הזמן באמת שיבין שהוא פגע בי.
"תחסוך ממני את זה, סטיילס." אמרתי לו בקרירות, עדיין רותחת מעצבים. אספתי את הבגדים שהפלתי על הרצפה, מביטה בו מושיט את ידו לעזור לי, אך זזתי אחורה, מסרבת לעזרה שלו.
"אני מצטער שפגעתי בך. פשוט.. פשוט זאת הייתה שיחה של משהו שתכננתי לך.. תכננתי לך הפתעה להיום בערב ולא רציתי שתגלי עליה, בגלל זה חטפתי לך את הפלאפון.." הוא ניסה להסביר לי בזמן שהלכתי לאורך המסדרון, והוא אחרי.
"שום הפתעה לא תפצה על ההתנהגות הזו, הארי." אמרתי לו בכאב כשהגענו לדלת של קרוליין.
"אני יעשה הכל.." הארי לחש לי, ונעמד מולי, תופס את פניי בין שתי ידיו ונשק לשפתיי נשיקה רכה.
"הארי.." ניתקתי את הנשיקה, מנסה לשמור על ריכוז. "אני צריכה זמן. נדבר אחרי זה." אמרתי לו ופתחתי את הדלת של קרוליין, נכנסת פנימה ומסתובבת אל הארי. שתינו עומדים בפתח הדלת אחד מול השני, הוא מחוץ לחדר ואני בתוך החדר.
"אני אוהב אותך.." הוא לחש לי, מבטו כואב, נוגה.. ליבי התכווץ מלראות אותו כך. נאנחתי והבטתי בעיניו, דמעה זולגת מעיניי, וסגרתי לו את הדלת בפנים, משעינה את מצחי על המשקוף.
"גם אני.." מלמלתי אל הדלת הסגורה בכאב.