גורל לא צפוי – עונה 2 פרק 18 ❤️

אז היושש (:
מצטערת שהפרק עולה בכזה איחור, אבל אני וליאן החלטנו שאנחנו מסיימות את הסיפור.
אנחנו כבר חושבות על סיפור המשך (על הילדים שלהם, לא עליהם) באמת שזה יהיה סיפור יותר מעניין מזה ! העלילה שלו מגניבה *~* חחחח
מקוות שאתם עדיין קוראים את הסיפור הזה, תגובות התקבלו בברכה ! אם יהיו היום תגובות הפרק הבא יעלה ממש בקרוב, ישלנו עוד 3 פרקים מוכנים (:
תהנוווו ❤️❤️❤️

מהפרק הקודם –

(מנקודת מבט אביה)
״אני אוהבת אותך, ריצ׳ארד״ לחשתי בשקט. הרגשתי איך מועקה גדולה משתחררת מליבי, כאילו אבן ענקית הוסרה ממנה.
״אבל אני לא רוצה להיפגע, לא שוב״ לחשתי שוב מבעד שפתיי והרגשתי את סכר הדמעות פורץ. אני פשוט לא מאמינה.
אתה מחוק אצלי ריצ׳ארד, מחוק.
אתה לא יותר מה״ממונה״ עליי, ואני לא יותר מה״עוזרת״ שלך.
ושום דבר שבעולם, לא ישנה את זה.

פרק 18:

~כעבור אחת עשרה יום (יום שבת)~
נקודת מבט הארי:

עברו להם אחת עשרה ימים ״תמימים״ מאז ההופעה הראשונה שלנו. אני זוכר איך שרתי את הסולו שלי ודיי זייפתי, אפשר להגיד שאני מפחד לשיר לבד… אני רק מקווה שלא שמו לב.
אני זוכר איך נייל עלה לבמה באיחור שגרם לשופטים להשתעמם.
The Night לדעתי שרו הכי טוב, הן תמיד שרות יפה. אני רק מקווה שליאן של תשמע את זה, אני לא רוצה לישון היום בבריכה..
היה לנו עוד הופעה ביום שלישי, שירים מצחיקים. זה הייתה ה – משימה.
כולם פשוט היו בריצפה.. אנחנו שרנו על אוכל. טוב, משום מה, ניילר.
Girl 5 שרו על משחקים ו – The night שרו על חיקויים של אנשים.
זו הייתה אחת ההופעות הכי כייפיות שלי, השיר פשוט זרם והבמה הפכה להיות באותו הרגע הבית השני שלי.
ליאן ? בדיכאון. אף אחד עדיין לא יודע על אבא שלה… לפי מה שאני רואה מצבה רק מדרדר משיחת הטלפון מאתמול בערב. דיי קשה להיות לצידה של אישה בדיכאון…
יותר מידיי בכי, אבל אין ברירה, שורדים.
אתמול בערב, בשעה שמונה בערך, צלצל האייפון שלי וכשעניתי אמא של ליאן בקשה לדבר איתה, עם ליאן. בריצה היא ברחה לשירותים. נשכבתי על הספה בנתיים, צופה באושר ואלין הקטנים בונים מגדל מקוביות שקניתי להם.
אחרי כחצי שעה ליאן יצאה מהשירותים, ישר הבנתי על מה הייתה שיחת הטלפון מאימה, אבא שלה.
ליאם חיזק את יחסיו עם אמילי בהמשך ימים אלה. ואיך אפשר לשכוח מהפאני מומנטס שגרם לנו רק לצחוק ולהשתולל. מזל שסיימון הבריא ובא לראותינו כשצילמנו אותו במסדרון של המלון.
נייל כרגיל אכל, אני לא אתפלא אם הוא העלה איזה עשרים קילו.
ריצ׳ארד ואביה ? קורה בניהם משהו, בטוח. כל בוקר מחכה לאביה ליד הדלת זר פרחים ושוקולדים בצורת לבבות. אבל אביה תמיד קרה אליו.
חוץ מזה ? הכל סבבה.

נקודת מבט קורל:

״אמה, גיימי קומו״ לחשתי מבעד לדלת ופתחתי אותה, הסטתי את הוילונות כשאור השמש חודר דרך החלון, מסמל על עוד יום יפה של שמש. אמה קמה ראשונה, כשפיהוק קטנטן מבליח מבין פיה. היא קמה משכיבה לישיבה וצחקקה מפניי הנבהלות אשר סיימון גרם להם להפוך לסמוקות בין רגע.
״בוקר טוב לאלמנתי לעתיד״ אמר סיימון בציניות כשאני חובטת עם הכרית בראשו.
״אבא נפל״ קרא ג׳יימי בצחקוק והניף את ידיו, הדבר היחידי שגורם לו לקום.
״סיימון תארגן אותם״ אמרתי בחיוך והרמתי את אמה על ידיי.
״אמא שלי אמרה לי שעד שאני לא מקבל את מה שאני רוצה, אני לא עושה כלום״ אמר סיימון ושילב את ידיו, הרמתי את גבתי, מסתכלת עליו בחיוך.
״ומה אתה רוצה בדיוק ?״ שאלתי בציניות, מחכה לתשובתו. הוא התקרב אליי כורך את ידיו סביב מותניי ושם את פיו על אוזניי גורם לי צמרמורת קלה בגופי.
״נשיקת בוקר טוב״ לחש לאוזניי וריסק את שפתיו כנגד שפתיי מרצה אותו.
התנתקתי במהירות דיי המומה מהסיטואציה.
״סיימון, הילדים !״ צעקתי והצבעתי עליהם מזכירה לו את הבטחתו.
״ואחרי זה אנשים אומרים שאני לא סובל במקצוע שלי…״ אמר גורם לי לגלגל את עיניי באנחה, זרקתי עליו את חולצתו גורמת לו הלם קל.
״סיימון הם מאחרים, כל בוקר אותו סיפור״ הוספתי במילמול ונשכבתי על הספה.
״ביי״ מלמלו ג׳יימי וסיימון וסגרו את הדלת, ניצלתי רגעים אלו לשינה, בזמן האחרון אני זקוקה לו.

*****
״מממ…״ מלמלתי ופקחתי את עיניי, קולטת את סיימון שאני מוחזקת בין ידיו כמו שמחזיקים כלה.
״ששש… תשני, אני לוקח אותך לחדר״ מלמל סיימון ונישק קלות את שפתיי, שפשפתי את עיניי מתענגת על מגעו הנעים.
״סיימון…״ מלמלתי בעייפות כשהוא הניח אותי בזהירות על המיטה.
״מה קרה ?״ שאל ונעמד מעליי, מביט בי במבט שואל.
״תישאר פה״ אמרתי בחיוך גורמת לו לגלגל את עיניו, הוא כיסה אותי בשמיכה הזוגית הגדולה ונשכב ליידי, לוקח לי חצי מהשמיכה.
״היי ! אמרתי שתישאר לא שתציק לי !״ צעקתי ונלחמתי עם השמיכה, מנסה לחטוף אותה ממנו.
״את בטוחה שאת נלחמת ב׳סיימון קאוול׳ ?״ שאל בגאווה גורם לי לגלגל את עייני. הוא יכול להיות כל כך גאוותן לפעמים…
״ואם כן ?״ שאלתי בהתגרות כשהוא עולה מעליי גורם לי לצחוק.
״ס..יימ…ון ד…דיי !״ ניסיתי לומר תוך כדי נשימות, אני רגישה לדגדוגים.
״ועכשיו ?״ שאל והמשיך לדגדג אותי.
״נ…נכ..עת !״ צעקתי והוא שחרר והסתכל בעיניי, עצמתי את עיני מרגישה את נשימותיו על חזי.
״את יודעת שעכשיו אני צריך ללכת…״ אמר סיימון גורם לי לפקוח את עיניי ולקום משכיבה לישיבה, כשהוא קם בלית ברירה, מתיישב על ידי.
״לא ן?״ שאלתי בפליאה מחכה לתשובתו, הוא תמיד הולך בשעות שאני רוצה שהוא יהיה ליידי.
״לדבר עם ריצ׳ארד לגבי המשימה…״ אמר באנחות וקם מהמיטה.
״אוף איתך סיימון !״ אמרתי בעצבים ונשכבתי על המיטה, בוהה במסך האייפון שלי ומקישה את הסיסמא. נכנסתי לטוויטר צופה בתמונות הפרופיל של כולם.
״היו מכוערים… נשארו מכוערים״ אמרתי בציניות והבלחתי חיוך קטן מפי. התמתחתי קלות מנסה להעביר את העייפות שהכתה בגופי. קמתי משכיבה לישיבה מנסה להתרגל לשקט ששרר בחדר, כל בוקר אותו סיפור, הילדים בגן, סיימון עם בתוכנית ואני ? לבד.
ניסיתי לקום אך מוחי עצק בעדי. ״עוד חמש דקות…״ מלמלתי ונשכבתי על המיטה בוהה בתקרה כשעייני נעצמות אט – אט.