האהבה שלי פרק 8 (1D)

"בובי שלי אנחנו הולכות לקפיטריה להביא לך משהו?" שאלה מיילי "לא.." לחשתי "טוב אנחנו כבר באות" אמרה ענבר ושלושתם הלכו ואני המשכתי לבכות .. הרופא ייצא החוצה והבעה עצובה על פניו "נו?" שאלתי מנגבת את הדמעות וקמה מהכיסא "אני מצטער.." לפני שהוא המשיך את המשפט התחלתי לצרוח ולבכות "לא!!" צעקתי והתיישבתי על הרצפה "אמא.." מלמלתי "אני מצטער" אמרה הרופא ושם את ידו על גבי "לך מפה!! מה אתם מבינים כבר!! רופאים מטומטמים!!!!" צעקתי "ירדן!!" שמעתי צעקה זה היה הקול של נועם "ירדן מה קרה??" אמרה מיילי והתכופפה אליי , הרופא נעלם משם "אמא של..שלי מ..מתה.." אמרתי לאט והדמעות זולגות על פניי "ירדני אני כל כך מצטערת.." אמרה נועם עם דמעות בעיניים .. כולם אהבו את אמא שלי.. היא יצא על אלונקה מכוסה בבד לבן "אמא!" צעקתי וקמתי לאלונקה "תזיזו את הילדה!" שמעתי צעקות נועם תפה אותי וליטפה את פניי.. "זה.. נגמר… א..אין לי אף..אחד.." אמרתי לאט ..
~נקודת מבט של נועם~
עבר שבוע וחצי מאז המוות של אמא של ירדן.. היא לא זזה מקברה של אמא שלה , בנתיים היא נמצאת אצלי בבית וחוזרת בערבים היא לא הולכת לבית ספר ונטשה את כל החוגים .. כולנו עצובות , היא לא מתקשרת איתנו בכלל , היא כמעט לא אוכלת ולא שותה היא בוכה כל היום.. חייב לעשות משהו .. התקשרתי בשיחת ועידה לענבר ומיילי וחיכיתי שיענו "הלו?" אמרה ענבר "נועם ענבר?" אמרה מיילי "כן זאת נועם , תקשיבו ירדן כבר שבוע וחצי לא אוכלת ולא שותה היא לא באה לבית ספר לא לחוגים כל היום היא רק בקבר של אמא זה כואב לי.." אמרתי "באמת צריך לעשות משהו" אמרה ענבר "יש לי רעיון…" אמרה מיילי
~נקודת מבט של ירדן~
קמתי בבוקר , מוקדם כרגיל נועם ומשפחתה היו ישנים יצאתי מהבית לעבר הבית קברות .. נכנסתי למונית "לבית הקברות בבבקשה" אמרתי "בית קברות? את כל כך צעירה.." אמר הנהג טון מזלזל "בא לך לא לשאול שאלות???" שאלתי בעצבים הוא התחיל לגחך ואני נשענתי אחורה מעלה פלאשבקים מאותו יום שישי… שמתי לב שהוא לא הולך לכיוון בית הקברות "לאן אתה הולך??" שאלתי "שקט ילדה" אמרה ועשה סיבוב חד שהעיף את ראשי לחלון.. "איי!" צעקתי הא יצא מהמונית ופתח את הדלת שלי הוא משך אותי החוצה וגרר אותי לאיזה חור .. "אייה דיי!!" צעקתי "שקט!" הוא אמר התחלתי כבר לבכות , כל הדברים הרעים קוראים לי.. אמא שלי מתה .. אבא שלי לא יודע שיש לו בכלל בת , סבא שלי מת מהתקף לב וסבתא ממחלת הסרטן .. אני כבר חושבת להתאבד.. נגררתי אחריו עם דמעות בעיניי … הוא הושיב אותי באיזה מקום ואזק אותי לאיזה עמוד וכיסה את ראשי "די.. בבקשה…" אמרתי עם דמעות "שקט! אני הולך שלא תנסי לברוח!" צעק וטרק את דלת המונית שבטוח הייתה גנובה
"אמא..למה את לא שומרת עליי?" מלמלתי והתחלתי לבכות שוב , עם קול חזק .. "מי פה??" שמעתי קול מוכר "בבקשה תעזור לי!!" צעקתי לבן אדם שהיה שם .. "איך קוראים לך??" שאל בלחץ "ירדן .. בבקשה תעזור לי!" צעקתי "ירדן??? זה אני זאיןן" אמר והרים את הכיסוי מעל ראשי ואכן זה היה הוא "זאין!" צעקתי "ירדן מה את עושה פה ולמה את לא באה לחזרות.." התחיל לומר "זאין זה לא משנה עכשיוו תעזור לי!" אמרתי , הוא התקרב אליי ונישק אותי .. הוא נתן לי נשיקה ארוכה על השפתיים.. הרגשתי בעננים …