האח החורג המפורסם שלי עונה 2 פרק 21 חלק 2

החלקתי עליי ג׳ינס לבן עם הדפס סגול וסוודר שחור עם מיקי עליו, שמתי את נעלי האול-סטאר עם הדפס דגל אנגליה והידקתי את שיערי אל קוקו מתוח, עברתי במראה במהירות והדגשתי את עיניי במעט עיפרון.
יצאתי וראיתי את נייל והיילי על יד הדלת.

נייל היה כבר לבוש בסוודר וג׳ינס.
והיילי, יש לה סגנון שונה, לא ראיתי עוד מישהי מתלבשת כמוה.

לא פעם ולא פעמיים ירדו עליה על איך שהיא מתלבשת, צוחקים עליה כי ככה היא אוהבת להתלבש. ולדעתי הסגנון שלה ממש יפה. לא באמת אכפת לה מההערות האלה, יש לה כל כך הרבה ביטחון שהיא יכולה לעמוד מול מיליון איש ופשוט לדבר איתם.

היא הייתה לבושה בסוודר לבן עם כיתוב וג׳ינס מקושקש היו לה צמידים זרוקים כאלה על היד ונעלי ואנס צבעוניות בסגנון סופרה. קצוות שיער קטנה הייתה קלועה לצמה ונכנסה אל תך הקוקו שלה.
לקחתי את האייפון שלי ויצאנו לכיוון הריינג׳ שלו, נייל התיישב בכיסא הנהג, אני ישבתי לידו והיילי ישבה מאחורה. התחלנו לנסוע, לנסוע לננדוס זה נסיעה בערך של רבע שעה עם כל הפקקים שתמיד יש.
נתקענו בפקק ארוך ומשעמם.

מאז שסגרתי את הפייסבוק שלי בגלל חדירה לפרטיות על ידי מעריצות לפני שנה, אין לי כול כך מה לעשות באייפון, חוץ מהטוויטר.
נכנסתי אל האפליקציה, היו לי מאה עוקבים חדשים, יחסית לפעם האחרונה שנכנסתי הייתה אתמול בערב זה היה מהיר.

'2,507,215 עוקבים'

יש לי המון, רק בזכות שאני חברה של נייל. אני דיי פעילה בטוויטר.
אין לי מה להפסיד בלהעלות תמונה.

צילמתי תמונה והעלתי;
'תקועים כבר שעה בפקק תנועה'
(קישור לתמונה- http://ftalphaville.ft.com/files/2012/11/PB301757.jpg )
סגרתי את האייפון שלי והסתכלתי לכיוון היילי, היא שקעה באייפון והיא מנותקת מהמציאות.

״תעזבי קצת את האייפון בואו נדבר״ הצעתי בילדותיות, היא גלגלה את עיניה ונעלה את האייפון, מניחה אותו על המושב לידה.
״היילי עם מי יצאת היום?״ שאלתי אותה, מסתכלת לכיוונה ״אממ כמה חברים?״ היא אמרה-שאלה אותי.
״מה עם הילד שיש לך קראש עליו, ג׳ק?״ נייל שאל אותה, מביט דרך המראה ומסתכל עליה, היא נראתה טיפה מבואסת ״הוא עדיין מתעלם ממני, כולם ממהרים לשפוט אותי על סגנון הלבוש שלי״ היא גלגלה עיניים.
״אל תדאגי, בנים בגיל הזה הם סתם מעצבנים, עוד שנה הם כבר יבינו דברים.. תנסי לגרום לדברים לזוז ביניכם, יש לך את הביטחון הזה הייל״ אמרתי לה בנחישות, היא חייכה.

נייל הניח את ידו על הירך שלי, מעביר אותה הלוך ושוב, הצטמררתי.
״את תיהי אמא כל כך טובה לילדים שלנו״ הוא לחש לי בשקט, לבי דפק מהר יותר. אני חייבת לספר לו.
״כן״ המהמתי בשקט

**
נאנחתי כשהסתכלתי מהחלון השקוף של הננדוס על העיר, גשם כיסה את כולה, אין לנו כלום שיגן עלינו מהגשם פשוט נצטרך לשרוד את זה. קמנו מהכיסאות הנוחים.
בדיוק כשפתחנו את הדלת גשם זלעפות כיסה אותנו, נייל פתח את ידיו אלינו "בואו" הוא קרא כשהוא עטף זרוע אחת על כל אחת, התכרבלתי בו כשהוא נתן לי נשיקה בראש.

**נקודת מבט של היילי**

"מה זה המכנס הדוחה הזה שלה?" שמעתי ילדה אחת לוחשת לחברה שלה. הן צחקו. "עזבי אותך המכנס תראי איזה מכוערת היא" שופטים אותי על הסגנון לבוש שלי. ולפעמים זה נגרר לזה שאני 'מכוערת', למרות שאני חושבת שאני לא כזאת. יש לי ביטחון, ברוב הפעמים לא אכפת לי. אבל הפעם כבר אני לא מסוגלת לשמור את זה בבטן. לקרוא לי מכוערת?. היא תקבל ממני.

לא היה אכפת לי מהגשם ומהקור, השתחלתי מתחת לידו של נייל והלכתי לכיוונם בעצבנות, נייל ועדן הסתכלו עליי. כשהבנות נראו שהתקרבתי אליהן הן נרתעו מעט.

"יש לך בעיה עם איך שאני מתלבשת?" אמרתי בחוצפה, צופה בהבעת פנים שלה. כבר נמאס לי לקבל הערות סופגות כאלה. "ולך כדאי לסגור את הפאקינג פה הענק שלך" המשכתי כשהטחתי בשנייה, האחת שקראה לי מכוערת.

"אל תדברי אלינו ככה" היא אמרה בסנוביות, היא הייתה כזאת צבועה, אודם מייקאפ אייליינר ועוד המון מוצרי איפור שרק היא משתמשת בזה כדי לכסות את הפנים המכוערות שלה.
"אז מי את שתשפטי אותי על איך שאני לובשת ועל איך שאני נראית?!" שאלתי אותה וגם לא ציפיתי לקבל תשובה הגיונית ממנה.

"מותר לי לעשות מה שבא לי, את לא תגידי לי מה לעשות!" היא אמרה לי והצביעה עליי.
"חתיכת פאקינג מכוערת, תראי את הפנים שלך את כולך צבועה באיפור ועוד את מדברת עליי?" התחלתי לצחוק במזויפות מולה.

"חתיכת זונה" היא מלמלה ודחפה אותי אחורה, כמעט ונפלתי על הגב אבל תמכתי עם מרפקיי אז הגב שלי לא נפגע. לעומת זאת, נפלתי לא טוב על הרגל וסובבתי את הקרסול שלי, זה כאב כל כך. שתיהן צחקו ונתנו אחת לשנייה כיף. שתי ידיים גדולות מיהרו להרים אותי מאחורה, לא אכפת לי מה קורה עכשיו אני מחזירה לה למפגרת שדחפה אותי, זאתי שאמרה שאני מכוערת, הצבועה.

זה היה נייל. עמדתי על רגל אחת והשתחלתי מידי. דחפתי גם אותה , היא התרסקה בישיבה על השלולית, היא השפריצה לכל עבר והפנים שלה היו מלאות בבוץ. היא התחילה לבכות כמו תינוקת.

"כלבה" מלמלתי כשנייל גרר אותי משם. "היילי מה קרה?" עדן מיהרה לרוץ אלינו.
"לא יכולתי יותר להתמודד עם העלבות האלה, הם אמרו שאני מכוערת וצחקו על איך שאני מתלבשת" אמרתי בחולשה, "והיא דחפה אותך נכון?" נייל שאל בכעס, הנהנתי "דחפתי אותה בחזרה, אבל סובבתי את הקרסול" המשכתי בלחש.
עדן נראתה עצבנית והיה נראה שהיא רצתה להחטיף לילדות אגרוף.

"בואי נטפל בך בבית" נייל אמר והרים אותי עליו, כרכתי את רגליי סביב מותניו והוא תמך עם ידיו בגבי. טמנתי את ראשי בצווארו.

כבר לא היה אכפת לי מהמציאות. המציאות הכל כך כואבת, ששופטים כל אחד על פי המראה שלו. אצלי זה הסגנון. וממשיכים לרדת עליי, תמיד, כמעט כולם חוץ מהחברות והידידים שלי. שמכירים אותי ולא שופטים אותי.

כבר נמאס לי מזה. דמעות פילסו את דרכיהם לעיניי, המון זמן שלא בכיתי.

זיכרונות של הטחות והעלבות עלו בראשי, סצנות שלמות מכיתה ז', ההתחלה של חטיבת הביניים ועד עכשיו. הבריונות לא עוזבת אותי בגלל שאני מתנהגת איך שאני. כל פעם אני מראה שאני חזקה ושלא אכפת לי. עכשיו כבר הכל עולה לי ומציף אותי.

התחלתי לבכות אל כתפו של נייל, הוא אף פעם לא ראה אותי בוכה, המצבים הכי גרועים שהוא ראה אותי זה שהייתי מבואסת בגלל ג'ק, הקראש שלי. שבעצם לא שם עליי. ואני עדיין מבואסת.
הוא ליטף את גבי, "ששש.. הכל בסדר" הוא לחש אל אוזני בזמן שהוא פילס את דרכו למכונית. אחרי חמש דקות כבר נגמרו לי הדמעות ונרגעתי קצת, נייל חנה רחוק מהננדוס כדי שלא יגלו איפה אנחנו.
כל הזמן הזה הקרסול כל כך כאב לי, אבל כבר לא ייחסתי לו משמעות.

נייל עצר והכניס אותי לרכב. חגרתי את עצמי וניגבתי את הדמעות. הדבר שעשיתי במשך כל הנסיעה הוא לעצום עיניים ולחשוב על כלום.

** 18:23 נקודת המבט של עדן**

אני כל כך כועסת ועצבנית עוד ממה שקרה עם היילי מקודם. עכשיו בדיוק הגענו הביתה, נייל סחב את היילי לשירותים בחדר שלנו, הוא הניח אותה על השיש בזמן שאני הוצאתי תחבושת.
היא ניגבה את עיניה וניגשתי אליה, "אני אחבוש לך את זה עכשיו ואני אתן לך קרח, תנוחי אצלנו כמה שעות ונייל יחזיר אותך הביתה יותר מאוחר, בסדר בייב?" שאלתי אותה ברוך, היא הנהנה.

**יום ראשון 10:10
אתמול עבר דיי מהר, אני ונייל דיברנו כל הלילה על ההתמודדויות שלנו בזמן שלא היינו ביחד בכמה ימים האלה, אמנם לא סיפרתי לו שאני בהריון, אבל אני מתכננת היום, זה קשה להסתיר את זה ממנו.
אחרי אתמול אנחנו דואגים ממש לדבר עם היילי כל כמה שעות וגם עם אמא שלי כדי שתפקח עליה.
עכשיו אני במטבח, מנסה להכין משהו טעים וספונטני בזמן שהוא צופה בכדורגל בסלון. נתתי לעוגה להתבשל בתנור בזמן שחזרתי לסלון.

להחזיק ממנו משהו ולא להגיד לו זה היה קשה, אני חושבת שעכשיו כדאי לי להגיד לו שאני בהריון.
למרות שאני ממש חוששת, שמעתי על הרבה סיפורים שבהם החבר נוטש את החברה לבד. אבל נייל לא כזה.

הגעתי לנקודת המבט שלו, הוא חייך ועקב אחרי צעדיי. השפלתי את מבטי אל הרצפה כשהתהלכתי אל כיוון הספה. התיישבתי במהירות ולקחתי את ידו של נייל, "בייב אני צריכה להגיד לך משהו״ אמרתי ברצינות, הוא סובב את פניו הרציניות אליי.

קיפלתי את רגליי אל חזי ונשענתי על משענת הספה. "כן?" הוא הנהן כתגובה להמשיך.
לא ידעתי איך להגיד לו, מה להגיד לו, איך הוא יגיב זה מה שהכי חששתי.
אבל זה בסוף יצא לי.

״אני בהריון״ חייכתי חיוך קלוש אליו.

הוא היה דיי מופתע, אני מבינה אותו, גם אני הייתי. לא תכננו את זה בכלל זה בא במפתיע.
לבסוף הוא חייך אליי את החיוך הכי גדול שלו, ״את בהריון״ הוא אמר בשמחה, פותח את ידיו לחיבוק ענקי שבתוך שניות נבלעתי בו, אוקיי לא התגובה שציפיתי לה. הוא אחז בי חזק וליטף את שיערי מתנתק ונותן לי נשיקה קטנה.

״אז בגלל זה כל הימים האחרונים״ הוא אמר לעצמו, הנהנתי.
״וממתי את יודעת את זה?״ ״מלפני שלושה ימים, ולא אמרתי לך את זה כי רציתי למצוא את הרגע המתאים בשביל זה. לא כשאנחנו רבים ולא אתמול כשהיה את כל העניין עם היילי" חייכתי אליו מקווה שהוא יבין.
"אבל אתה חושב שזה רעיון טוב להביא ילד עכשיו? במיוחד עם כל הלחץ שלך, הסיבוב ההופעות הקרב, ההכנות לסיבוב הופעות.. זה פשוט גדול עלינו לא?" תהיתי וחשבתי.

"אנחנו נצטרך לבדוק קודם כל אם את בהריון במאה אחוז, את צודקת, אבל אנחנו נצטרך להחליט בקרוב.."