האח החורג המפורסם שלי עונה 2 פרק 23

״היי הייל״ חייכתי אליה, היא שכבה במיטה וראתה טלוויזיה.
״היי״ היא חייכה אליי חיוך קטן, ראו שהיא עדיין מבואסת.
נכנסתי אל חדרה עם הספל בידי,.

״אני רוצה שקצת נדבר, את רוצה שאני אכין לך שוקו חם?״ שאלתי אותה בחיוך, היא הנהנה לחיוב והתכסתה יותר בשמיכתה.
סיימתי להכין לה את השוקו ועליתי למעלה לחדרה.
ברגע שהיא ראתה אותי היא התרוממה במיטה ונשענה על הקיר, בזהירות נכנסתי והנחתי את הכוס שלה על השידה ליד המיטה, את שלי גם.
התיישבתי ליידה במיטה.

״מה איתך בייב?, אני רואה שאת מבואסת עוד מאתמול״ אמרתי לה בעצב, היא משכה בכתפיה, ״כן, עדיין קשה לי לעכל שהיא דחפה אותי ושזה הגיע לאלימות כזאת״ היא אמרה בגועל, לוגמת מהשוקו שהכנתי לה, ״היא סתם ילדה מפגרת, פעם הבאה שאני רואה אותה אני מחטיף לה אגרוף״ אמרתי, גוננתי על היילי, הרגשתי שהיא אחותי הקטנה קייט, הן באותו גיל וגם מזכירות לי אחת את השנייה, כבר כמה פעמים שנפגשנו ביחד שתי המשפחות והן גם מסתדרות נהדר ושומרות על קשר.

היא צחקה מעט והניחה את ידה על היד שלי ״זה בסדר נייל״
״איך הרגל שלך?״ התעניינתי מעט, מושיט את ידי ולוקח את ספל השוקו שלי.
״יותר טוב, אבל עדיין כואב, אני לא כל כך רוצה לדבר על הנושא הזה עוד, בבקשה אפשר לעבור לנושא אחר?״ היא התחננה בפניי, מפנה את פניה אל שלי ומסתכלת עליי בעיניים גדולות, ״אין בעיה״ אמרתי לה בשקט.

״הממ" גירדתי בראשי " עדן.. סיפרה לי אתמול שהיא בהריון.. והיא אמרה לי שאת היחידה שיודעת מזה, אז רציתי לדבר איתך קצת על זה, אני צריך עצות אני לא יודע בעצמי מה הולך לקרות״ הייתי מוטרף במחשבות על זה. שנינו בני עשרים, זה תפקיד לא קל בתור שני בני עשרים לגדל ילד.

"מחר.. אנחנו הולכים לבדוק סופית אם עדן בהריון" המשכתי, "אין לי כל כך מה להגיד, אני בת שש עשרה בסך הכול" היא צחקה בשקט, "אבל מה שכן, אם אתם חושבים שאתם כן מסוגלים, אני בטוחה שכולם ייתמכו בכם; אני, דס, אמא, המשפחה שלך, הבנים, החברים שלך ושל עדן, המעריצים.. לא חסרים, אתם הקובעים בעניין הזה ואני לא הולכת להגיד לך כלום על זה. אני רוצה שאתה ועדן תחליטו את הטוב בשבילכם" היא אמרה, מסתכלת לי בעיניים. היא צודקת, זה החלטה שלי ושל עדן בלבד ואני לא צריך לתת לאף אד לשנות את זה. זה החלטה חשובה שתשפיע לנו על המשך החיים והזוגיות.

זה לא צחוק

**שלוש שעות אחרי..**נקודת מבט של עדן
״היי בייב״ לחשתי לו, שכבנו על הספה בצורת ׳כפיות׳ כשהוא זה שמחבק אותי. הוא המהם, נותן לי סימן להמשיך. זה היה עוד אחד מהימים העצלנים האלה שאין לך כוח לעשות כלום. אפילו לא לדבר.

״אתה מתרגש לקראת מחר?״ שאלתי אותו, לחוצה יותר מתמיד, למרות שהבדיקות הריון 99.9 אחוז נכונות "כן, האמת מאוד. למרות שאת רוב הסיכויים בהריון, כל התופעות.. הבדיקת הריון… יש סיכויים ממש נמוכים שהם ייטעו, אנחנו נצטרך באמת להתחיל לדבר על זה לעומק.."

"השאלה הגדולה זה אם אתה רוצה את התינוק הזה בכלל, כי לפי התגובות שלך לא כל כך" אמרתי טיפה מבואסת. אני יודעת שאנחנו עדיין קטנים וחסרי אחריות וכל החרא הזה, אבל אני תמיד ארצה ילד ממנו לא משנה מה. למרות כל הלחץ אני חושבת שנוכל להתמודד עם זה. אבל בכל זאת.
זאת לא בחירה רק שלי. בסופו של דבר זה התינוק של שנינו.

"אני ממש רוצה, תקשיבי לי טוב מאוד. אני תמיד רציתי ואני תמיד ארצה. פשוט האורח חיים של שנינו לא כל כך מתאים לילדים, ואני רוצה שלילד שלנו יהיה הכול, וכשבאמת יהיה לנו זמן נייצר אחד בכוונה לא בטעות. אבל, אני לא רוצה סתם להגיד אחרי שנבדוק ונחקור קצת מחר אחרי הבדיקה נראה מה נעשה.."

**יום שלישי-שתיים עשרה בצהריים**

בדיוק הגענו למרפאה של הרופא הנשים שלי, שבעצם הוא גניקולוג. ד"ר ווילסון.
אם אני אהיה בהריון, ונחליט שכן להשאיר, אז ד"ר ווילסון ילווה אותי בכל התהליך הזה.
שנינו חסרי ידע, אנחנו לא יודעים כלום.
העובדה שאני בהריון פשוט משגעת אותי, זה תשעים ותשע נקודה תשע אחוז שאני כן בהריון, אבל האחוזון הקטן הזה משנה לי את כל החיים.

היינו שלובים ידיים, המרפאה הייתה ריקה, כנראה בגלל שזה היה יום עבודה ולימודים.
התהלכנו אל המזכירה המוכרת.
"שלום" היא חייכה לכיווני, "היי" אמרתי בחזרה, חיוך קטן עלה על זווית שפתיי.
"שם?" היא שאלה, מסתכלת אל הרשימה, "עדן פרקר" עניתי, לוחצת את ידו של נייל, הוא הסתכל עליי בעיניים גדולות ובוהקות.
"תשבו, ד"ר ווילסון יתפנה בעוד כמה דקות" היא אמרה, הקשבתי לה והתיישבנו שנינו על שתי כיסאות שונים, אחד על יד השני.

כבר עשינו שיחה בבית, הוא אמר לי שהוא בחיים לא יעזוב אותי ושהוא יהיה איתי, שנחליט ביחד מה נעשה. אולי זה נשמע טיפה דרמטי כל העניין הזה, אבל תאמינו לי אני רק בת עשרים, וחוץ מזה, נייל לא יהיה המון זמן בבית ולא ייקח חלק בחיים של הילד שלנו.

ואנחנו רוצים את כל הטוב, אבל אם נחליט להשאיר, נייל יצטרך לפנות זמן בשביל הילד.