ההימור – פרק 2.

אצבעותיי סרקו ופרעו את שערי, יוצרות פלומה שנעמדה בצד ראשי, הנחתי את המעיל השחור בחזרה במושב הכיסא, עיניי לא ירדו מהבחורה שהתיישבה בפינה המרוחקת ביותר שבבר, על גבי כורסת עור לבנה ובינונית שתאמה בדיוק לשניים, לה ולחברה שלה. עיניה לא משו מהספר אז לא יכולתי לדעת בדיוק כיצד היא נראית, רק יכולתי לומר שהיא די מפותחת ובעלת שיער חום כהה ונורמלי. היא בוודאי תצרח מרוב שמחה שמישהו מסתכל עליה ועוד מפלרטט אתה.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, קדימה הארי, אתה יודע שאתה יכול לעשות זאת. היא רק עוד סתם בחורה, זה רק בשביל לעזור לחבר טוב ולהוכיח לו שאפשר הכול, זה רק הימור.
"איך אמרת שקוראים לה?" שאלתי את זאין.
הוא גחך, "אלוהים אדירים.." מלמל, "בל!" הוא צעק עליי.
גלגלתי את עיניי והפשלתי עוד קצת את השרוולים על מנת לחשוף יותר את שריריי, "בסדר, בל, הבנתי".
"בהצלחה חבר". הוא תפח על שכמי.
זקפתי לעברו גבה, בהצלחה? על מה בדיוק? אבל החלטתי במעט להתרכך יותר, להיכנס לתדמית הגבר הרומנטי והמתחשב כבר מעכשיו אז שלחתי לעברו חיוך. "בהצלחה גם לך עם ג'סיקה" פלטתי ונשמתי עמוק, ההצגה מתחילה.
צעדתי לעברה בראש מורם ובביטחון עצמי, התאמת שאני בעצמי משדר כמעט תמיד ביטחון, ככה אנשים מפחדים ממני ולא מתקרבים אליי יותר מידי, לא מנסים להציק או להיטפל, וגם זה מושך בנות. הבלעתי חיוך יותר ביני לבין עצמי, אבל בפנים.. הלב שלי מתכווץ ונשבר יותר ממה שהוא כבר שבור, בכל פעם שאני מחייך אני חש כיצד חרב חדה שבחדות מפלחת את בית החזה שלי וגורמת לי לדמם בכל חלקיק ותא בגופי, דמי קופא בעורקיי ורעותיי צורבות ושורפות כשריפה שמתפוצצת בגופי, אך הקשה מכל הוא.. עצמתי את עיניי. גוש הדמעות שחותך את גרוני כסכין, כלהב חד ומושלם של אופל. אני הגעתי מהאפלה ועכשיו היא בתוכי, אני אבוד לנצח ואני מפחדת.. לעזאזל, אני כל כך מפחד שאיני אצליח למצוא את הדרך חזרה לאור לעולם. אני מפחד שכל חיי אני אצטרך להמציא סיפור חיים חדש, הורים חדשים, אחות.. חשתי שאני עומד לקחת את עצמי ולברוח, ליז. האחות הקטנה שלי. אפילו אותה אבדתי. החיים הארורים והמסריחים שלי לקחו ממני הכול. לפעמים אני פשוט מאשים את עצמי, אולי אני הבעיה? אולי אני לא בסדר? אני חסר תקווה.
נעמדתי ממולה, היא הייתה שבויה ברומן בעל הכריכה הרכה שהיא קראה בדרך מחליאה. גלגלתי את עיניי, נפלא הארי. דחפתי את ידיי לכיסיי ונשמתי עמוק מנסה למצוא את השקט הנפשי שבי. פאק, באמת אין לי כוח אליה עכשיו.
"היי" אמרתי בקול שלו.
ראשה עלה באיטיות לעברי, שערה הסתיר את פניה ומשקפיה היו במעט עגולות והייתה להן מזכרת שחורה, אני חושב שהיא נראתה במעט מבולבלת כי היא התבוננה סביב על מנת לוודא שאני מדבר אליה, היא רואה כאן עוד מישהי מלבד ג'סיקה?!
"את-אתה.. אתה מדבר.. אתה מדבר אליי?" קולה רעד וגמגמם בדרך מחרפנת.
גלגלתי את עיניי, תרגע הארי, תרגע. "כן, אלייך" קרצתי. חטפתי את הספר מידיה וקפלתי את העמוד שבו היא קראה, סוגר את הספר ומניח על שולחן הזכוכית הקטן והעגול.
היא נראתה במעט מפוחדת אז ג'סיקה נלחצה לעזרה, "מה אתה רוצה בדיוק סטיילס?!" היא תקפה.
נאנחתי, אני לעולם לא אבין מה זאין מוצא בה. "שלום גם לך ג'סיקה" זרקתי. "אני רק רוצה לדבר עם החברה שלך".
"היא לא מעוניינת לדבר אתך!" ג'סיקה נעמדה והניחה את ידיה על מותניה כמנסה ליצור חומה ביני לבין.. איך קוראים לה? שוב שכחתי. נצלתי את ההזדמנות על מנת לעקוף אותה ולהתיישב במקומה, היא התבוננה בי מוכת הלם אך חברה שלה לפתע פצחה את פיה בהשפלת ראש.
"זה בסדר ג'ס, תודה". היא לחשה.
ג'סיקה התבוננה בה במעט בבלבול והתאמת שגם אני, האומץ שלה לדבר עם בחור כמוני באופן פרטי הפתיע אותי. ואני לא אשקר, אהבתי זאת. אני בספק אם היא בכלל מכירה אותי. ג'סיקה התבוננה בי בעיניים רצחניות וזקפה גבה, "אם תפגע בה או תנסה דבר מה, זה יהיה הסוף שלך סטיילס" היא פלטה ואז פנתה לבחורה הצנומה והסגורה בעצמה שישבה לצדי, "אני כאן על הבר, אם את צריכה אותי פשוט תקראי לי".
היא הנהנה וג'סיקה סוף כל סוף הלכה לה, מותירה אותי ואותה לבד, היא שלבה את ידיה והניחה לשערה להסתיר את פניה עוד יותר ממה שהן כבר מוסתרות, רכנתי לעברה במקצת, ולפתע אין לי מושג איך ולמה.. לבי הלם בחוזקה. היה לה ריח משכר, היה לה ריח של יום קיץ חם וטוב, היה לה ריח של וורדים, של מלאך. ריח נגיע חסר אלכוהול, סיגריות או זיעה. ריח של מקלחת עם בושם שבלתי נתן לעמוד בפניו.. עצמתי את עיניי ולכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אני חסר שליטה, הריח הזה.. היא גרמה לי להתנתק מהסביבה שלי, נעשה קשה לנשום כשהיא ככה ממולי… לבי צנח ודמי קפא בעורקיי, מה קורה לך הארי?!
"נעים מאוד, הארי. הארי סטיילס". אמרתי והבלעתי חיוך.
היא הנהנה וקשרה את אצבעותיה האחת בשנייה, ידי לחצה על הירך שלה, היא לא הייתה מלאה אך היא גם לא הייתה רזה, דווקא אהבתי את הקימורים האלו, המכנס הזה מבליט אותם. אך בשנייה שככה התקרבתי ולחצתי היא התרחקה ממני, מה כבר עשיתי? זה פשע לגעת?
"אני אשמח להכיר ולדעת קצת מי את". נסתי במעט לרסן את המצב המביך שקלעתי את עצמי אליו.
היא נשמה עמוק, "אני.. אני בל בראון" היא לחשה, היה לה קול עדין ודק, נשי.. קול שאני יכול להקשיב לו כל היום.
"אני הסתכלתי עלייך כל הלילה ורק רציתי..-" אך קטעתי את עצמי, למה היא לא מביטה לי בעיניים? אני מדבר אליה. "היי, תסתכלי לי בעיניים כשאני מדבר אתך". אחזתי בסנטר שלה והעליתי את ראשה, גורם לה להתבונן בי, ואז פגשתי בעיניים האלו שגרמו לי לשקוע בתוכן וללכת לאיבוד לנצח. היא יפהפייה.
"אל.." היא פלטה בקול חנוק והעיפה את ידי מסנטרה, היא התבוננה בי לרגע, סורקת את טווי פניי, את הקעקועים שעל זרועותיי, לסתה נשמטה והיא פשוט התרוממה, לקחה את הספר שלה והתקדמה לעבר החברה שלה – מה?!
התיישבתי במשך כמה שניות מוכה הלם וקפוא במקום, אני עכשיו נסתי לפלרטט ולהכיר אותה והיא פשוט.. ברחה? למה?!
נעמדתי והלכתי אחריה דוחף את האנשים בדרך, חשתי שאני חייב לפגוש את העיניים האלו שוב, "היי, בל, חכי!" צעקתי ואחזתי באגנה מקרב אותה אליי, היה לה אגן צר שידיי הקיפו אותו ומשכו אותה, שערה השתפשף בחזה שלי, יכולתי לחוש כיצד נשימותיה נעשות כבדות ואני חייב לומר שגם שלי. לבי עצר כשהיא הסתובבה והתבוננה בי, וכשנגענו.. יכולתי לחוש רטט חשמלי עז שמסמיר את כל שערותיי וגורם לדמי להתחמם בעורקיי ולהתפרע כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, ראשי הסתחרר ופעם ראשונה המילים נשרפו בפי ולא ידעתי מה לומר.. חשתי שבוי בעיניים הכחולות האלו יותר מהים, יותר מכדור הארץ. בעיניים האלו כזוג קרחוני קרח טעונים בחשמל סוער, הקרקע רעדה ונקרעה מתחתיי, כל עולמי קרס וחשתי שאני נופל בחרב לרגליה. חשתי כיצד אני לא זקוק לדבר עוד, היא ממלאת אותי..
"למה את בורחת ממני?" שאלתי בבלבול.
היא לכדה את שפתה התחתונה בין שיניה, "אני.. אני לא מכירה אותך.. אתה לא יכול ככה סתם לבוא אליי ולהתחיל..-"
"בסדר, אני מצטער. אני באמת מצטער" כף ידי אחזה בלחי שלה ואצבעותיי לטפו אותה, "לא התכוונתי להפחיד אותך".
היא השפילה את ראשה למגע שלי, "הארי, אני מצטערת אבל.. אני לא.. אני לא רוצה". היא לחשה והורידה את ידי.
עיניי נקרעו לרווחה, "אני מפחיד אותך?"
"קצת.." היא נסתה כמה שפחות ליצור קשר עין אתי ואני רק זעקתי שתביט בי, למה אני מפחיד אותה? היא בכלל לא מכירה אותי.
"אני לעולם לא אפגע בך" שלבתי את ידיי על החזה שלי, "אין לי כל סיבה".
היא הנהנה והעבירה קצוות שיער סוררת לאחורי אוזנה, מסדרת את המשקפיים על אפה, "הארי, זו בדיחה?"
"למה את חושבת כך?" שאלתי בחשש, שיט. אסור לה לגלות.
היא משכה בכתפיה, "אנחנו לומדים ביחד שנתיים ורק עכשיו אתה מסתכל עליי?"
אני בכלל לא הייתי אמור להסתכל עלייך, אבל זה בכול זאת קרה. "אני מניח שאת פשוט שקטה מידי".
היא עצמה את עיניה והשפילה את ראשה, "אני לא הולכת להשתנות".
"לא אמרתי שאני רוצה שתשתני". השבתי.
היא הבליעה חיוך, "אתה אפילו לא מכיר אותי.."
"וגם את לא אותי. אז חשבתי שאנחנו צריכים להכיר, מה את אומרת?" קרצתי.
היא סמנה בראשה לשלילה, "לא. זה לא יקרה. אתה לא הטיפוס שלי".
"מה הטיפוס שלך?" רכנתי לעברה.
היא גלגלה את עיניה, "פשוט.. פשוט לא אתה.." היא דחפה אותי ממנה, "מצטערת". לחשה והלכה לג'סיקה.
נאנחתי ונשמתי עמוק, נשען לאחור על גבי עמוד אחד, קברתי את ראשי בין כפות ידיי ופרעתי את שערי, זה הולך להיות יותר קשה ממה שחשבתי, לעולם בחורה לא דחתה אותי כך. לעולם בחורה לא גרמה לי לרדוף אחריה. לעולם בחורה לא נפלה אל זרועותיי. אולי היא פשוט חכמה ופקחית והיא מבינה שאיני הגבר שמגיע לה ושתמאים לה, כנראה היא הבינה שאני צרה.
אבל איך?
"לא תהל! את לא יכולה לבוא!….. אני לא מרשה לך! אין לך מה לחפש כאן… לא אכפת לי… תשארי בבית ואל תעשי שטויות, שומעת?.. השיחה הזו נגמרה תאומה" שמעתי את זאין צועק בטלפון על מנת להתגבר על הרעש. הבלעתי חיוך, אני אוהב את תהל. היא אחותו התאומה, אבל כל כך שונה ממנו באופי.
"היא שוב פעם רוצה לבוא לכאן?" גחכתי.
זאין הנהן, "אבל היא יכולה לרצות. אין לה מה לחפש כאן. זה מסוכן מידי.." הוא מלמל, "אז, איך ההימור?"
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "זה רק השלב הראשון" זרקתי.
הוא צחק, "אמרתי לך או לא..-"
"היי, אתה חצי שנה לא עברת את השלב הראשון אפילו!" כעסתי ודחפתי אותו בחזהו.
הוא התבונן בי מוכה הלם, "אחי, אני רק צחקתי, למה אתה מגיב ככה?" הוא שאל במעט כעס.
נשמתי עמוק, מה קורה לי באמת? לעולם לא התנהגתי אליו ככה, "אני מצטער חבר, אני לא מרגיש כל כך טוב. אני חושב שאני אלך.."
"הארי סטיילס עוזב מסיבה? זה חדש" הוא קרא.
גלגלתי את עיניי, "מחר גם יש לי מבחן, אני לא חושב ש..-"
"פשוט תגיד שאתה לא קולט כיצד בחורה סרבה לך, זה בסדר!" הוא צחק ותפח על שכמי, "אתה יכול לנסוע?"
הנהנתי, "כן ברור.." משכתי בכתפיי, "אז אני אראה אותך מחר?"
"אז מתי?" הוא גחך והנהנן לעברי לפני שחזר לכיוון של ג'סיקה. אני מתחיל באמת לרחם עליה למרות הכול.
התכוונתי לצאת אך לפתע זכרתי שהשארתי את המעיל שלי על הכיסא בבר, גלגלתי עיניים. כל הכבוד הארי.. חשבתי לעצמי.
חזרתי לבר, רק לרגע יצרתי קשר עין עם בל, לבי החסיר פעימה וגופי נתקף עווית, אך כשהגעתי לבר הוא לא היה שם. המעיל שלי לא היה שם, מי המזורגג שלקח אותו?! בדקתי על הרצפה ובכיסאות הקרובים עד שלפתע ראיתי את.. את שרלוט, הבחורה עם השיער האדום ממוקדם לובשת אותו, היא חייכה אליי בזמן שהתיישבה רגל על רגל בכיסא הגבוה, אצבעה הארוכה שצבועה בלק שחור מקולף הורמה וסמנה לי לגשת אליה בקריצה. היא לא הלכה בדמעות ובבכי?
התקדמתי לעברה על מנת לוודא שהיא בסדר וגם בשביל להחזיר לעצמי את המעיל, היא דחפה לי מוחיטו דובדבן ליד והשיקה את הכוסות שלנו האחת בשנייה, "לחיי לילה שלא תשכח" קראה וכרככה את זרועה סביבי, היא לא נראתה טוב במעיל שלי. "אתה רוצה אותו בחזרה? תחזיר אותו לעצמך".
היא לגמה מהמשקה האדום בוהק וקפצה מהכיסא, מתקדמת לעבר השירותים, כל מערכותיי דלקו וחשתי כיצד אני מתלהט, זה יגרום לי לשכוח מהבל ההיא למשך כמה זמן. שתיתי בשלוק אחד את המוחיטו, משתעל במקצת, נותן לנוזל הרחיף להשתלט על דעתי לפני שהלכתי בעקבותיה לשירותים, היא נכנסה לתא אחד, מצחקקת בזמן שאני ככלב בעקבותיה, היא עלתה על גבי מכסה האסלה ואני נכנסתי בעקבותיה, יד אחת שלי נכרכה סביב אגנה, היא הייתה כל כך רזה. בעת שידי האחרת סגרה את הדלת מאחוריי.
היא כרככה את זרועותיה סביב צווארי , כף ידה הימנית גלשה לאורך החזה שלי, יורדת דרומה לכיוון המכנסיים ופותחת את החגורה שלי, זה היה סתם מגע מבחניתי. לא היה לי ערך אליו. לא היה שום רטט או חרטה אחרת. אבל עם בל היה.. ורק מאחיזת יד.. זה מדהים פשוט.
אני לא מאמין שאני חושב עליה בזמן שאני כאן עם בחורה שרוצה אותי! באמת..אני חולה אולי.
אני חולה, מאוהב, מת על העיניים הכחולות כקרח של בל.. אני שבוי שלהן, והשפתיים האלו בצורת לב מושלם שכה בא לי לנשוך את השפה הזו גם ו..-
"הכול בסדר?" שרלוט שאלה בבלבול.
מצמצתי בעיניי, "מה? אממ כן.. כן, ברור" חייכתי ופתחתי את רוכסן שמלתה מאחור.
אני לא בסדר. פשוט לא.
***

התיישבתי עירום על האסלה בזמן שהיא מעליי ונופלת ונשברת בין ידיי, ומתי שחשבתי לרגע שאני לגמרי שלה ובתוך הרגע הקטן והמסריח הזה.. דלת השירותים נפתחה.
והיא עמדה שם. היא עמדה שם בפה פעור, הספר צנח מידה והיא התרחקה לאחור, היא התבוננה בי בחיוך מזלזל מלא בספק, לסתי התחתונה נפערה, שיט. אני לא מאמין.
"אכפת לך ללכת?!" שרלוט צעקה עליה.
לא יכולתי לדבר אפילו. מעולם לא הרגשתי רע עם עצמי כמו עכשיו.
בל הנהנה בתמימות, "מצטערת, רק הייתי..-"
"הבנו, לכי להשתין כבר במקום אחר!" שרלוט המשיכה לצעוק ודחפה אותה במקצת.
היא השפילה את ראשה והרימה את הספר, "מצטערת שהפרעתי. אתם יכולים להמשיך..-"
"אנחנו לא צריכים את האישור שלך, טיפשה" ירקה שרלוט, "וסגרי את הדלת!"
בל גלגלה את עיניה וטרקה את דלת השירותים, איני יודע מה נכנס בי אך באותה השנייה חשתי שאני חייב לרדוף אחריה.