ההימור – פרק 4.

הלנה D: 01/10/2013 1154 צפיות 11 תגובות

נסעתי אחרי המונית שלה, לא מוריד את עיניי ולו לרגע מהכביש, איני יודע מה נכנס בי. אולי זה פשוט האלכוהול הרב ששתיתי שגרם לי לאבד קצת שליטה, או שזה ההימור הארור שהכנסתי את עצמי אליו. עצמתי את עיניי ודפקתי את ראשי בהגה, או שהיא האשמה. הדרך שבה העיניים הכחולות שלה התבוננו בי, כזוג אקדחים שמפלחים את נשמתי וגורמים ללבי לפעום בחוזקה, העיניים התמימות והגדולות האלו אשר מסתתרות מאחורי מסגרת שחורה עשויה ממתכת, כאילו ורואות דרכי. ואיני יודע אם הדבר אמור להיראות לי מטריד או כדרך מילוט שלי מהמסכה, מהשקר, מההדחקה. כך או כך, אם אני רוצה לנצח בהימור, אני חייב לפחות ליצור במעט רושם טוב ובכל הערב הזה מהרגע שבו פניתי אליה עד עכשיו אני רק יוצר רושם של סטוציונר שיכור, בחור שלא כדאי לבטוח בו, בחור טיפש.
לפתע המונית נעצרה באוניברסיטה, היא גם ישנה במעונות? הבלעתי חיוך, אין לה עכשיו כל דרך להתחמק ממני. התבוננתי בה דרך זגוגית החלון, היא שלמה לנהג ומהרה להיכנס, בחנתי אותה במקצת, היא נראתה מושכת, אני יכול אפילו להדחיק לכת ולומר שהיא יפה. ומשום מה אני רק רציתי לצאת מהרכב המזורגג הזה, להחזיק לה ביד ולסמן את השטח שלי בפני כל גבר בעולם, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ויצאתי מהרכב במהירות, טורק את הדלתות מאחוריי ונועל את הרכב, אני חייב להשיג אותה ולתקן במקצת את המצב אם הוא בכלל אפשרי לתיקון איכשהו.
היא נכנסה לאוניברסיטה לכיוון המעונות והזמינה את המעלית, ידעתי שאם היא תראה אותי היא תחליט לברוח או לצעוק ולגרום לי יותר להסתבך בצרות ממה שאני כבר עכשיו, הבזקתי חיוך שובבי, אז אולי אני יפתיע אותה בביקור פתע היישר לחדר שלה. נשענתי על הקיר במרחק של מספר מטרים ממנה, אצבעותיי סרקו את שערי ופרעו אותו, יוצרות פלומה שנדחקה לאחור, הרכנתי את ראשי ורגלי טופפה על הרצפה, ולפתע כל המצב הזה נדמה לי כבדיחה אחת גדולה. איני התנהגתי כך או רדפתי אחרי משהי כמו שאני רודף בזה הרגע אחרי בל, כל הנשים שיצאתי אתן נפלו לרגליי ורצו אותי באופן רע וכואב, העריצו את האופל שבי, לא נסו לראות דרכי, הרסו אותי. אבל היא.. היא מנסה להסתכל על צד אחר שבי שנעלם ולא קיים עוד אז זו תקוות שווא, אני אבוד לנצח בממלכה האפלה שלי. אין כל דרך חזרה.. ואין לי איש שיעזור לי, לאף אחד לא באמת אכפת ממני. אני כלום. כל חיי כך ראו אותי ושפטו אותי, אני מניח שאין לי איש להאשים בכך מלבד את עצמי.. –
לפתע שמעתי את המעלית נסגרת, הרמתי את ראשי לכיוון לוח המכוונים שמעל המעלית אשר מראה באיזה קומה המעלית, חכתי בקוצר רוח, עצביי נמרטו ודמי קפא בעורקיי. המעלית עלתה בתחושה מענה, כאילו ולועגת לי, חשתי כיצד כל סערותיי סומרות וקרביי לוהטים ואז לבי החסיר פעימה כשהיא נעצרה. קומה 5. יש לי את זה.
יצאתי במהירות מהאוניברסיטה והלכתי לכיוון המדרגות שמחוץ למבנה הלבנים הגדול והמרשים אך גם הישן והמסריח בו בזמן, אחזתי במעקה העזר ועליתי במהירות במדרגות המתכת, לבי דהר, רעותיי כאבו, ראשי הסתחרר וחשתי כיצד נעשה לי קשה לנשום, אני חייב למצוא את החדר שלה. הלוואי שהחלון שלה פתוח,בבקשה, שהחלון שלה יהיה פתוח..
עליתי במדרגות בזמן שנדמה כמו נצח, רק התפללתי שהסיוט הזה כבר ייגמר ואני אראה את פניה שוב. ולפתע שיער גלי וכהה הצליף בפניי ומשקפיים גדולות שהיו מונחות על שולחן הכתיבה גרמו לי לחייך מעצמן, זיהיתי את הסריג הוורוד הזה ואת הנעליים האפורות והשטוחות האלו. זו היא.
במהירות התקרבתי לעבר החדר הזה, ידיי אחזו בחלון ולפתע עיניי נקרעו לרווחה, והיא רק בחזייה ובתחתונים. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי וכל מערכותיי דלקו בין רגע, היה לה אגן צר, ירכיים קצת מלאות עם הקימורים שאני כל כך אוהב, הרגיש לי רע ולא מכבד שאני כך מציץ לה אבל אם יש לי הזדמנות, אני לא אנצל אותה?
ואז לפתע ההשתקפות שלה נגלתה אליי בראי שהיא נעמדה מולו, החזה שלה היה מלא ושופע, העיניים שלה נראו אפילו יותר יפות וגדולות בלי המשקפיים, היא כאילו ובחנה את עצמה במבט נגעל. היא צוחקת? הבלעתי חיוך ושלבתי את ידיי על החזה שלי, זה באמת ערב שאני לא אשכח, לפחות במשהו אחד שרלוט צדקה. צחקתי ביני לבין עצמי ורק התבוננתי בה בזמן שהיא התכופפה ולבשה את המכנסי פיג'מה הקצרצרים שלה, דמי להט והתפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, כל חלקיק ותא בגופי קרס וחשתי כיצד נישמותיי נעשות כבדות וקשות יותר ויותר, הידקתי את כפות ידיי לאגרופים הדוקים וחשתי כיצד אני לא יכול עוד רגע לעמוד בפיתוי ונכנס דרך החלון.
אך לפתע שמתי לב במשהו שונה, היא קפאה במקומה ועיניה נקרעו לרווחה, היא נראתה חיוורת וקצרת נשימה לפני שהחניקה צווחה קטנה שגרמה לי להתקרב על מנת לוודא שהכול בסדר, אבל כשהבנתי למה היא צרחה הייתי חייב לסגת לאחור. בגללי היא צרחה. דבר לא קרה לה מלבדי, אני הצרה. כמו תמיד.. אך לא היה לי זמן להיכנס למחשבות לי שהיא הסתובבה והתבוננה בי מוכת הלם.
"הארי! מה אתה..?!" אך היא במהירות שמה לב לאיך שהיא לבושה ומהרה לכסות את החזה שלה.
זקפתי גבה, "זה בסדר יפהפייה, זו לא הפעם הראשונה שאני..-"
"תשתוק!" היא צעקה ומהרה ללבוש חולצה, היא התקרבה לחלון ודחפה אותי בחזה, "מה אתה עושה כאן לכל הרוחות?! אתה.. אתה הצצת לי?! אתה ילד קטן וטיפש! זה מה שאתה!".
הבלעתי חיוך ונשענתי על עדן החלון בחזרה קורץ לעברה, "זה לא אני אשם בייב, בפעם הבאה תזכרי לסגור את החלון, אבל כך או כך, תודה על המופע. אני לא אשכח זאת" קרצתי לה, "מזל שזה היה אני ולא מישהו אחר".
היא נראתה כעומדת לתלוש את שערות ראשה, פיה נפתח על מנת לומר משהו אך היא סגרה אותו כשראתה שאני מתרחק והולך לאחור, "אתה.. אתה הולך..?" היא לחשה מוכת הלם.
"אני תמיד יכול להישאר אם את רוצה". התבוננתי בה.
היא פלטה גיחוך, "לא, אבל מה לגבי איזשהי יערה מתנשאת? דרך לפלרטט אתי?".
"את רוצה שאני אפלרטט אתך? רק תבקשי יפהפייה ואני לא אעזוב את הקומה הזו". אמרתי בקול עמוק.
היא גלגלה את עיניה, "זה באמת משנה אם אני מבקשת או לא?"
"לא, אבל זה מקל" הבלעתי חיוך, "בל, הסיפור ביני לבינך רק התחיל".
היא נראתה קצרת נשימה ולחייה במעט סמקו, "הוא לעולם לא התחיל. אני לא רוצה אותך".
"אבל אני אגרום לך לרצות, אין לך ממש ברירה. להזכיר לך משהו די חשוב?" הצבעתי על ההיקי שעשיתי לה בגאווה, "את שלי".
היא הסתירה אותו ועצמה את עיניה, "אני שונאת אותך.." היא סיננה בשקט.
"את עוד תצרחי שאת אוהבת אותי" קרצתי לה.
היא חייכה שוב פעם את החיוך המלא בספק שלה, "זו הבטחה?"
"זו הבטחה. תמיד" לחשתי.
היא לכדה את השפה הבשרנית והמגרה שלה בין שיניה ולפתע כל כך רציתי לנשוך את השפה הזו גם, רציתי אותה. "הארי, אתה אמרת לי שאתה רוצה להכיר אותי ואחרי פחות מרבע שעה מצאתי אותך בשירותים דופק את הבחורה הזו, ואז אתה חוזר אליי כאילו כלום לא קרה ועוד מופיע לי מחוץ לחדר בזמן שאני מתלבשת! אני לא צעצוע ואני לא משחק, יש לי כבוד לעצמי מה שלך ולכל הבנות שאתה יוצא אתן אין. אני לא רוצה להכניס גבר כמוך לחיים שלי. אני לא רוצה להיפגע, אני לא רוצה לחוש מנוצלת, והיום בערב רק גרמת לי לחוש טיפשה ומושפלת, אני לא מבינה אותך פשוט. מי מתנהג ככה?!".
עצמתי את עיניי ודחפתי את ידיי בשערי, "אני יודע. ואני מצטער על כך באמת. רק תני לי הזדמנות להוכיח לך שאת טועה. את לא תרגישי כך, לא אתי לפחות".
היא שחקה בקצוות שערה, "לך מכאן. בוא ננסה לפחות לשכוח מהערב הכי נורא והזוי בחיי בסדר?"
"תאמיני לי שגם בחיי.." לחשתי יותר ביני לבין עצמי, "אז אני אראה אותך מחר בל?".
היא גלגלה את עיניה, "אני לא אדבר אתך".
"אבל את תקשיבי. אם את רוצה ואם לא". רכנתי לעבר פניה, "לילה טוב, יפהפייה". נשקתי ללחי שלה.
היא לקחה מספר צעדים לאחור וסגרה את החלון בחבטה אחת.
התיישבתי על המדרגות וצחקתי, מעניין על מה היא חושבת עכשיו. מה היא מרגישה.
התבוננתי בכוכבים ונשמתי עמוק, נראה לאן ייקח אותנו המחר, אבל ברגע הזה אני רק יודע שנפלה עליי פצצה אבל הגרוע ביותר הוא שאני הפלתי על עצמי את הפצצה הזו. ומה שאני משום מה חש אליה הוא שגואי, אני חייב לשכוח מזה. אני רק צריך להתמקד בהימור ולגמור זאת!
עליתי במעלה המדרגות לקומה 6, פותח את החלון ונכנס לחדרי, צנחתי על גבי המיטה, הוצאתי את התמונה של אמא ושל ליז מהמגירה. קרבתי אותה אל חזי ועצמתי את עיניי..
הסכר נפרץ, בכיתי.


תגובות (11)

הל' אני בוכייה תמשיכיי

01/10/2013 14:47

אוי אוי אוי אוי אוי אוי הארוש!!!!!
אני בוכה פה בעצמי,אווו הארי נהיה קצת רגיש:)
תמשיכי מהר!

01/10/2013 16:33

אוי אוי אוי אוי אוי אוי הארוש!!!!!
אני בוכה פה בעצמי,אווו הארי נהיה קצת רגיש:)
תמשיכי מהר!

01/10/2013 16:34

וואי המשך דחוף!!!!!

02/10/2013 05:37

או מי גאאדדד תמשיכי !!!!

02/10/2013 06:03

תמשיכייי…..!!!

02/10/2013 06:48

מושלםםםםם 3> מסכן הארי :/ תמשיכייייי !!!

02/10/2013 08:24

תמשיכיייייייייייייייייייייייייייייייי יופי אני גם בוכה בגללו

02/10/2013 09:57

תמממשיייכיייי!! ♥♥♥♥

03/10/2013 06:07

אומייגאד תמשיכי מהררררררר

04/10/2013 05:43

תודה רבה מדהימות 3> אני עכשיו כותבת D:

04/10/2013 07:36
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך