ההימור – פרק 6.

הלנה D: 06/10/2013 1200 צפיות 8 תגובות

היא הכניסה את ספר כימיה לתיקה בזמן שהעבירה קצוות שיער מרדנית לאחורי אוזנה, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ונשמתי עמוק ולרגע רק רציתי להיות מי שמעביר יד בשער המלא והכהה שלה, עם הניחוח העדין והארוך, הרך כמשי.. ואז לתקוף את השפות הממוטטות האלו שגורמות לכל גבר להיפרק על נשקו ולאבד את עצמו. נשמתי עמוק וקברתי את ידיי בשערי, עצמתי את עיניי ונסתי להשתלט על דפיקות לבי המואצות בכל פעם כשאני חושב על השפתיים שלה או על עיניה הכחולות והחמות, העמוקות שגורמות לי לטבוע בהן עד קוצר נשימה ולצוף ללא תחושה. ככה זה אמור להיראות בגיהנום? כשהאדמה באמת נקרעת מתחתיך וזורקת אותך חסר אונים אל תוך הייאוש והדיכאון, אל תוך הסיוט והפחדים שאתה רק מנסה לברוח מהם? שאין אדם שיתפוס אותך כי אינך ראוי לזה? אתה קרוב להתנפץ ולהישבר לאלפי רסיסים מחדש על הרצפה כל פעם מחדש כמו אידיוט? כי אם זה כך, אני שם. והכול בגלל בל. אני פשוט לא אותו הארי מאז אמש, ואני שונא את ההארי הזה.
התרוממתי ולחצתי על כתפה, "קדימה בייב, בואי נלך לתפוס מקום בקפיטריה" חייכתי אליה.
היא בלעה את רוקה והשפילה את ראשה לעבר השולחן בזמן שנעמדה והניחה את רצועות התיק הסגלגל שלה על כתפיה, "אני לא יושבת אתך באותו שולחן". היא ירקה.
הבלעתי חיוך, אני כל כך אוהב ומתרגז בו בזמן שהיא אומרת לי לא, כי איני יכול לשקר. זה מושך. רכנתי לעברה וזרועי התהדקה סביב אגנה בזמן שמשכתי אותה אליי, גורם לרגליה במעט לאבד את שיווי המשקל ולמעוד, היא נאחזה בחזה שלי והרימה רק לרגע את ראשה.
"למה לא?" שאלתי.
היא התנתקה ממני במהירות אך עדיין לא הורדתי את זרועי מאגנה הדק, ידי אחזה בלחי שלה בזמן שאגודלי ליטפה את שפתה הרכה והבשרנית ולפתע רק רציתי ללחוץ את השפתיים האלו חזק נגד שלי, זה היה הרבה יותר עמוק, עם הרבה יותר משמעות, עם הרבה יותר רצון ותשוקה מהימור. ולפתע יכולתי לחוש את הלב שלה הולם בחוזקה במקצב תואם לשלי, "את כל כך יפה" לחשתי.
היא גלגלה את עיניה, "הארי, אתה לא רוצה אותי" היא ירקה.
כיווצתי את גבותיי, למה? למה היא תמיד חייבת לומר לי זאת? "אני מוכן להראות ולהוכיח לך זאת, אם רק תתני לי את ההזדמנות". הסטתי את שערה מכתפיה בעדינות ושפתיי נלחצו חזק על צווארה, מנשקות שביל של נשיקות קטנות במעלה צווארה, משפשפות במקצת את המקום לפני שמוצצות ולא מסוגלות לעזוב. חשתי כיצד נשימותיי נעשות כבדות ושורפות, חשתי כיצד המחנק שבגרוני חותך אותי כסכין, כלהב מושלם של תשוקה שמפלח את בית החזה שלי וגורם לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, לבי התכווץ והלם בחוזקה, דמי בער בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, החלתי לאבד את הכוח ברגליי ורק רציתי ליפול ולהושיב אותה אליי, לחוש את רגליה נכרככות סביב אגני ואת ידיה מושכות בשערי, רציתי לשמוע אותה צווחת את שמי, רציתי שהיא תהיה שלי בכל מובן ודרך שהי. ומה שמוזר שרק לרגע, רציתי להיות שלה. עיניי נקרעו לרווחה. מספיק.
"הארי!" היא צעקה עליי ומשכה בשערי, מחזירה אותי למציאות. מצמצתי בעיניי והבלעתי גיחוך בזמן שאחזתי בידה וקרצתי לה, אני חייב לגרום לה להתאהב בי ולשבור לה את הלב בשלושה חודשים. רק שלושה חודשים. ובינתיים אני די חסר תקווה. אבל כשאני מנשק אותה או נוגע בה, או כשאני רק פשוט חושב על העיניים ועל היופי הנשי והעדין שלה, כלל לא מדובר כאן בהימור, אני אפילו לא חושב עליו. זו רק בל. ואני מתחיל לחבב את זה.. איכשהו.
ירדנו במדרגות גורמים למספר זוגות עיניים יותר מצד הנערות, להינעץ בנו בפה פעור ובחוסר אמונה. שמעתי אותה פולטת קללה בשקט בזמן שהדקה את אחיזתה בי כאילו והיא פודת מדבר מה. לחצתי את ידה בחזרה בחום ומשכתי אותה אליי, נושק לראשה מול כולם. כלל לא היה אכפת לי על מה הם מסתכלים או על מה הם חושבים, אני רק ראיתי אותה מול עיניי.
זאין נופף בידו לעברנו ואני הצבעתי על השולחן שלו, "את רוצה לשבת שם?" שאלתי, "כי אנחנו גם יכולים לחלוק שולחן רק אני ואת" קרצתי.
היא במהירות סמנה בראשה לשלילה, "רק אם גם ג'סיקה באה".
צחקתי, "סמכי על זאין שהוא ימצא אותה". קרצתי והיא גלגלה את עיניה, הולכת בעקבותיי לעבר השולחן.
התיישבתי בספסל מפנה לה מקום לצדי, נייל שחק באוכל שלו וזרק מעט פסטה על לואי בזמן שלואי נסה לגמור את הפורקיט שלו בביולוגיה. ליאם לא הפסיק למלמל עד כמה הוא מבויש מאתנו בזמן שקאת' נסתה למשוך את תשומת לבו שוב ושוב, זאין חפש בעיניו אחר ג'סיקה וכשמצא אותה הוא סמן בידו וקרא לה גורם למספר עיניים בקפיטריה להינעץ בנו. סטף טופפה בבקבוק המים בזמן שדברה עם תהל שהייתה עסוקה בלבחור מוזיקה לריקוד החדש שלה. כן, אין חדש בכלל. אנחנו כיתה טיפולית.
"אז, מה אתם אומרים על הקעקוע החדש שלי?" שאלה לפתע סטף והרימה את שרוול חולצת הטריקו השחורה שלה, היא קעקעה על עצמה קעקוע של וורד די גדול שנמתך לאורך הכתף, הפניתי את ראשי וראיתי את בל מעט נרתעת במבט נגעל. גחכתי, היא בהחלט נראית תמימה ולא שייכת. הערצתי אותה על כך באותו הרגע.
כף ידי לחצה על הירך שלה, סוחטת לה את הירך מתחת לשולחן והיא החלה לרעוד ולהתפתל מתחת למגעי, אצבעותיי נכנסו לבין רגליה והתקרבו לעבר המפשעות שלה אך היא אחזה בכף ידי והזיזה אותה ממני מחזירה אותה לחיקי, אז רק סחטתי את הירך שלה מקרב אותה אליי, הנמחתי את ראשי על מנת להגיע לאוזנה, "בת כמה את? את לא נראית בת 19".
"אני בת 17, קפצתי שתי כיתות" היא הסבירה בקצרה ומשכה בכתפיה.
זקפתי את גבותיי, "מרשים" פלטתי, התאמת שהייתי לא פחות מחסר מילים. אני לא טוב בשבילה בכל מובן שהו.
"יש מקצוע שאתה מצטיין בו?" היא שאלה.
השפלתי את ראשי וגחכתי, "אפשר לומר שאני מצטיין בהכול".
היא התבוננה בי כחסרת אמונה, כנראה שליאם שמע את השיחה שלנו והוא החל לצחוק, "החרא המתולתל הזה לא לומד ומצליח, הוא לא פחות מגאון". אמר בזמן שאחז את העגיל בלשון שלו בין שפתיו.
היא הבליעה חיוך, "אני חייבת לומר ש..-"
"החיים מפתיעים" קרצתי.
היא שלבה את ידיה על חזיה, "השאלה היא, אם יש לך שאיפה?"
סמנתי בראשי לשלילה, "לא". אסור לפתח ציפיות, בכל פעם כשהצבתי לעצמי מטרה בחיי וויתרתי, נפלתי, נכשלתי. החיים תמיד סטרו לי מחדש לפנים, הכו בי כמכה מענה מתחת לחגורה, דחקו אותי לאחור ומתחו אותי עד הסף. אבדתי את התקווה בעצמי, האור שבי כבה, אני אבוד בממלכה החשוכה שלי ואין איש שבאמת יכול לראות זאת, לאיש לא באמת אכפת.. אני כבר אכזבתי את כל האנשים שסביבי, הדחקתי את הקרובים ביותר, בניתי וחזקתי את החומות כשמשהי חדשה נכנסה לחיי, לעולם לא נתתי לאף אחד או אחת באמת להיכנס לחדר שלי ולחיי, אין על מי לסמוך, אין מה להעריך..אני שבור, חסר ציפיות או תקוות, מאס לי כבר מהכול.
"הארי אני רוצה לקחת לעצמי אוכל". היא מלמלה.
שחררתי אותה, "אל תתעכבי". קרצתי, "אני מחכה לך כאן. אל תברחי".
היא נאנחה, "אתה גורם לי להרגיש כמו אסירה".
"את יכולה לראות זאת כך. או לראות באור שאכפת לי ממך". הבלעתי חיוך.
היא אחזה בכתף שלי על מנת להתמקם מחדש, "קודם שיהיה אכפת לך מעצמך.." היא לחשה והלכה לכיוון התור בקפיטריה, צפיתי בה בזמן שחכתה בתור וחשתי שלבי צונח ודמי קופא בעורקיי, אבל.. אבל איך? איך היא יודעת? למה אכפת לה בכלל מאיך שאני מרגיש?
אך לפתע ג'סיקה התיישבה ביני ולבין זאין ונסתה להתחמק ממגעו, "אני לא יודעת מה אתה מתכנן בדיוק סטיילס, אבל אני מזהירה אותך שוב. אם תפגע בה רק לרגע אני יהרוג אותך, היא נפגעה מספיק מגברים. היא לא צריכה להישבר גם בגללך!".
עיניי ננעלו על עיניו של זאין והיה לו מבט כאילו והוא חש אשם ורע, הוא באמת צריך. כי בגללו אני הולך לשבור לה את הלב. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ונשמתי עמוק, "אני מחבב אותה". לחשתי.
"באמת?" היא צייצה בקול רועד.
הנהנתי, "מדוע את חושבת שלא? אני מתכוון.. הביטי בה.." התבוננתי בבל בזמן שדברה עם המוכרת שלצד הקופה, שפתיי התעקלו לחיוך ויכולתי לחשוב רק על דבר אחד, "היא מושלמת". עכשיו אני מבין למה היא כל כך קשה אתי, שברו לה את הלב והיא אבדה את האמון בגברים. אצלי החיים שברו אותי ואבדתי את האמון בטעם לחיות. אין לי סיבה לחזור לחדר שלי במעונות בריא ושלם, אין לי טעם בכלל להתעורר בבוקר ולצאת להשרדות הזו כל פעם מחדש, אין לי טעם לפעמים לנשום.
היא התכוונה לחזור אלינו כשבידה היא נשאה מגש שהכיל סלט ורצועות עוף, אך לפתע גבר מסוים עצר בעדה וחייך אליה, הוא הניח את ידו על כתפה, עיניי נקרעו לרווחה וכל מערכותיי דלקו בין רגע, למה הוא נוגע בה? התבוננתי בשיחה שהם ניהלו, או יותר נכון בחנתי את הבחור, כיצד הוא סוקר את גופה ומפשיט אותה בעיניו בזמן שהיא בתמימות משוחחת איתו, יכולתי להישבע שהוא רק לרגע לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, למה הוא בכלל מדבר אתה? הטחתי את אגרופי בשולחן וחשתי שאני לא מסוגל לשלוט בכעס שבי עוד, כל שריר בגופי נמתח והתכווץ וכשהתרפו התרסקתי, הוא העביר קצוות שיער מרדנית לאחורי אוזנה בזמן שצחק עמה, היא השפילה את ראשה והסמיקה קלות. לא אהבתי זאת. היא לא אמורה להסמיק בגללו. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, היא שלי.
התרוממתי והתקדמתי לעברם בביטחון, נעמדתי מאחוריה ואחזתי באגנה מושך אותה אליי מאחור בזמן שלא הורדתי את עיניי מעיניו, מסמן את השטח שלי. "בייב, מה מעכב אותך?" שאלתי.
היא השתתקה, "אממ.. הארי זה.. זה ג'ון.." היא לחשה, "הוא תלמיד חדש. ג'ון, זה הארי סטיילס".
ג'ון הנהנן והתבונן בי במבט מתנשא, "נעים להכיר אותך".
"היי, בל, למה שלא תחכי לי בשולחן אוכל?" שאלתי אותה מנסה לשמור על איפוק.
היא הסתובבה אליי בפחד ובכעס, "הארי, לא קרה כלום". היא אמרה בקול לחוץ ומפוחד, היא אחזה בפרק ידי הגדולה והרועדת מרוב כעס לעומת שלה, "בבקשה. תפסיק, בשבילי" היא לחשה ועלתה על קצות אצבעותיה, היא העבירה את אצבעותיה בשערי ונשקה נשיקה קטנה ללחי שלי, ממיסה את לבי.
סמנתי בראשי לשלילה, "לא". הורדתי את ידה ממפרק ידי מנסה להשתלט על מה שזה גורם לי, "לכי חכי לי בשולחן אמרתי".
היא הביטה בי בכעס, "לא רוצה".
"בסדר". חטפתי את המגש מידיה, "ג'ון, למה שלא תהיה שימושי לרגע?" הצעתי בחיוך שובבי והנחתי את המגש בין ידיו, היא עדיין לא מבינה שאיני שואל – אני אומר? והג'ון הזה חייב לשמוע ולהבין מספר דברים שהם לא לאוזניה של בל, איני יכול לתת לאיש להיכנס בדרכי ולהפריע לי. פשוט כך. הוא עקב אותה מלהגיע אליי, הוא משך את תשומת לבה, הוא רצה את מה ששלי. הוא חייב לשלם.
כרככתי את זרועותיי סביב הירכיים שלה והרמתי אותה כלפי מעלה גורם לכל עיני התלמידים בקולג' להתבונן בנו, היא חבטה את אגרופיה בגבי, "הארי! מה אתה עושה?! תוריד אותי!" היא צעקה עליי, החלתי לצחוק, סופג את הצעקות והמכות שלה, "הארי אני רצינית! אני לא אצא אתך לשום דייט ולשום מקום! תוריד אותי! תוריד אותי עכשיו!" היא צווחה.
הושבתי אותה על הספסל, "שים עליה עין" בקשתי מליאם והוא הנהנן.
"אתה בלתי יאומן!" היא השתנקה.
קרצתי לעברה ונשקתי ללחי שלה, "רק עוד רגע ואני חוזר" חייכתי והתקדמתי לעבר ג'ון, מטיח את ידיי בחזהו גורם לו מעט ללכת לאחור.
"אתה מטורף" הוא השתנק ואחז בחזה שלו.
צחקתי, "אתה לא הראשון ולא האחרון שיאמר זאת" הסכמתי אתו, "מה הקשר שלך לבל שלי?"
הוא הרים את ידו הפנויה בכניעה, "כלום, באמת שכלום. רק הכרתי אותה הרגע..-"
"למה?! הקפיטריה הזו הומה בנערות! למה דווקא היא?!". הגבהתי את קולי.
הוא נראה מבולבל, "אני מבין שהיא חברה שלך, תאמין לי שלא הייתי נוגע בבחורה תפוסה, אפילו לא חשבתי על כך לרגע" הוא בא ללחוץ את ידי.
גחכתי, לחצתי את ידו, לוחץ אותה חזק, מפעיל את כל כוחי הרע והמורעל על הלחיצה הזו, הוא השתנק פולט אנקת כאב, "כדאי לך שלא" סננתי, "אם רק תחשוב על לגעת בה, זה יהיה הדבר האחרון שתעשה. אל תכנס למגרש שלא שלך נקבה". ירקתי וחטפתי את המגש מידיו, "הבהרתי את הנקודה שלי?"
הוא הנהנן ומהר ללכת מהמקום, ואני חזרתי לשולחן, מניח את מגש האוכל על השולחן.
"בתאבון" חייכתי אליה וכרככתי את זרועי סביב צווארה.
היא התרחקה ממני והשפילה את ראשה, "אני הולכת!" היא קראה.
"לאן?" שאלתי במהירות ובדאגה.
עיני הים שלה נקרעו לרווחה, "לאן שבא לי! אני בת 17! אני לא ילדה קטנה! אני לא צריכה את שירותי הבייביסטר המזדיינים שלך ברור?!" היא צווחה עליי והתרוממה מהשולחן, "אתה משוגע, עדיין אפילו לא התנשקנו ואתה כבר משייך אותי כעל חפץ שלך?! אני לא שלך!". היא ירקה, אחזה בתיקה ויצאה מהקפיטריה בכעס.
נשמתי עמוק והעברתי יד בשערי, כולם התבוננו בי במבט מאשים, נייל גמר לאכול לפני שאמר, "היא צודקת".
זאין התקרב אליי וצחק, "אמרתי לך שזה לא קל.." לחש.
"חבל. כי היום אני לוקח אותה לדייט" הודעתי באופן רשמתי.
ליאם נראה במעט מופתע, "היא תסכים לצאת אתך אחרי ההצגה שחוללת כאן?!".
"היא בכלל הסכימה מההתחלה?" שאלה תהל בגיחוך.
סמנתי בראשי לשלילה, "אני לא שאלתי. אם אני רוצה אני אקח אותה לדייט ואתם תראו, היא עוד תצווח את שמי ושהיא אוהבת אותי. הלילה, היא עומדת ללבוש שמלה סקסית, רק בשבילי" קרצתי.
לואי צחק, "אני לא יכול לחכות לראות זאת!" קרא.
נשמתי עמוק, גם אני לא. גם אני לא.. ולפתע, לא יכולתי לחכות להערב. לא רק כי זה נותן לי עוד סיכויים להשיג את לבה, אלא בגלל שבאמת רציתי לחלוק אתה רגע אינטמי ורומנטי ששייך רק לי ולה. היא יפהפייה יותר מכל נערה שפגשתי בחיי, היא מיוחדת, היא נוגעת בלבי.. היא מצליחה לראות דרכי ורק לרגע לגרום לי לברוח מהאופל שטבוע בי ולראות את קצה האור.
התנשמתי בכבדות, פאק. אני זקוק לה.


תגובות (8)

פאק ואני זקוקה להמשך דחוף

06/10/2013 13:04

גוד!!!!אני לא נושמת…הלב שלי מהיר בטירוף!!!
אני לא אוהבת את ההתנהגות של הארי,הוא מנכס אותה לעצמו כאילו היא לא יכולה להחליט ואין לה רגשות…זה פשוט מעורר בי כעס כלשהו…
תמשיכי בדחיפותתתתת!!!

06/10/2013 13:18

פאק לינשום, אוקי איך פאקינג נושמים ?!
אה רגע אני נושמת עכשיו !! יאי למדתי איך נושמים XD
קיצר זה אומר את פאקינג ממשיכה היום עוד שעה שעתיים אבל לא בעוד שלושה ימים זה יותר מידי מעצבן וחרא !!!!!
תמשיכי זה כזה עושה פילס קשים שונאת אותך (הכל מאהבה )
תמשיכיייייי

06/10/2013 13:51

רק אני צוחקת על כמה הוא מתנהג כמו דפוק?חח תמשיכיי

06/10/2013 14:13

וואי תמשיי דחוף!!!!!

07/10/2013 03:11

מושלם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
המשך דחוף! 3>

07/10/2013 06:05

אומייגד זה פאקינג מושלםםםם!!!! איך אני אוהבת את הקטעים האלה של הארי שהוא כזה רכושני!! מחכה להמשך!3>

07/10/2013 10:03

O-M-G-!!!
יווואוו.. מאיפה להתחיל!?
קודם כל, התגעגעתי לכתיבה שלך!!! יואווו את מדהימה אותי עם הכתיבה הזו כל פעם מחדש!!!!! את פאקינג בת 14, מאיפה הכישרון הזה?!
ואי וההקדמה.. זה בדיוק מה שאני מרגישה כל החיים שלי! כאילו נכנסת לי לראש וכתבת את מה שראית!!
והארי.. אני מתה לדעת מה קרה לו.. למה הוא לא מאמין בעצמו.. למה הוא חושב על עצמו דברים כאלה רעים, למה אין לו תקווה.. הצלחת לסקרן אותי!
ובל.. (שם יפה קודם כל חח) ואיי היא ניראת לי מעניינת רצח! אבל לא רוצה שיישבר לה הלב בסוף.. בבקשה שהוא יפסיד בהימור הזה! חחח
גם כן זאיין ואי בא לי להביא לו מכות! חח אבל בעצם אם לא הוא הארי לא הייה שם בכלל על בל חח אז לפחות הוא הועיל במשהו חחח
ואייי אני מתה לדעת מה יהיה בארוחת ערב הזו!! חח
תמשייכיייי דחוףףף!!!!!

אוהבתתת מלאאא!!!!!!! 3>

07/10/2013 13:09
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך