החברים הכי טובים? פרק 17 ואחרון +הפתעוש קטנה

פרק 17
"אני מתגעגע לפעמים יותר מדי שזה משפיע לי על ההופעות" מבטו לא הורם מהרצפה
"אל תדאג אני בטוחה שהיא גם מתגעגעת וגם אוהבת אותך כמו שאתה אוהב" חייכתי שהרים את מבטו
"איך את כל כך בטוחה בזה?" הסתכל עלי
"תסמוך עלי ואל תדאג" חייכתי חיוך מעודד
"הארי קוראים לך" נייל נכנס בדלת ואמר
"כן אני בא, תודה על העידוד" חייך ורץ למחוץ הדלת
"את יודעת שהייתי שמח שתישארי אבל את צריכה ללכת הישיבה תיקח הרבה זמן" נכנס בדלת לאחר שהתרחק מעט לפנות דרך להארי
"אבל אני לא יכולה לחזור אחרת אני לא יוכל לחזור לפה, אתמול ברני אמר לי שאם אני חוזרת לפני לפני שביליתי חמש שעות בעולם שלנו אני ישכח מכל מי שהכרתי פה"
"טוב היא תיקח עוד שעה אני חושב תשבי פה ואל תלכי לשום מקום!" הצהיר בי הנהנתי לחיוב והוא יצא כמו הארי בריצה התיישבתי חזרה על הספה לאחר כמה דקות קמתי ופתחתי את הדלת למרות בקשתו של נייל שאני ישאר בחדר יצאתי והלכתי ליד הבמה ומחוצה לה ומולה איך שהיו לפני כשעה או קצת יותר, מעריצים הצועקים לשמה של הלהקה
עצמתי את עיניי נזכרת באירוע
"הלן? הלן?" שמעתי את קולו של ברני ובאני קוראים בשמי פקחתי את עיניי מהר חושבת שאני בממלה שוב אך הסתכלתי סביב והייתי במקום בו עמדתי חזרתי לחדר של נייל שם מצאתי את נייל וליאם יוצאים מהחדר
"מה את עושה פה? את יודעת כמה דאגתי אליך?!" נייל כעס אך חיבק אותי בדאגה
"תודה ליאם אני לא צריך עוד עזרה" נייל חייך עליו והוספתי חיוך קטן כאשר נייל הסתכל עלי
"אני מצטערת שברחתי אני לא יכולתי להיות שם יותר" הסתכלתי עליו מבקשתי מחילה
"זה בסדר רק דאגתי קצת" חייך "שנסתובב קצת בעיר?" הוסיף לחייך ואף חיוך רחב יותר
"בטח" חייכתי ויצאנו מהאולם
**
"שנחזור? כבר מאוחר" נייל שאל מסתכל על הכוכבים
"אוקי" הנהנתי הלכנו לסמטה אחת ופתחנו את השער לממלכה שנכנסנו נייל עמד לידי עם חליפת חתן ואני עדיין הייתי לבושה בבגדים בהם הייתי
הוא התחיל ללכת וראיתי שהוא הולך על שביל ומשני צדדיו יש כיסאות עם אנשים אשר מתרגשים כמו משפחתו וגם הבנים היו שם. הוא נעצר מחת לאוהל ושהסתכלתי על התחלת השביל ראיתי אישה אשר עם שמלת כלה מסתכלת לצדדים ומתקדמת לכיוונו של נייל המחייך חיוך רחב
"לא!" צעקתי "לא זה לא יתכן!" הוספתי לצעוק "לא!" צעקתי שוב ופתחתי את עיני מסתכלת סביבי רואה אותי בחדרי
"זה היה רק חלום, רק חלום בלהות" מילמלתי מתנשפת, שמה את ידי על לבי הפועם בחוזקה