הנערה בבית היתומים – סיפור עצוב עם הארי

"היי" פנתה בילי אל הארי בביישנות. כבר הייתה בהרבה הופעות, אבל אף פעם לא השיגה כרטיסים למאחורי הקלעים "היי" הוא אמר "אתה יכול לבוא לרגע?" שאלה אותו "כן" הוא אמר והלך אחריה לאחת הפינות "זה המספר שלי, כשיהיה לך זמן בבקשה תתקשר אליי. דרך אגב, השם שלי הוא בילי" אמררה והוא הנהן. אחרי ההופעה חיכתה ימים שלמים ליד הטלפון. אחרי בערך חצי שנה הטלפון צלצל "הלו?"
"שלום, אפשר לדבר עם בילי?" שאל הארי
"מי מחפש אותה?"
"הארי סטיילס. היא ביקשה שאתקשר אליה לפני חצי שנה" ענה
"בילי התאבדה לפני שלושה חודשים."
"היא מה?!" הארי נדהם
"היו לה בעיות, והיא תלתה את עצמה"
"עם מי אני מדבר?" הארי שאל, וקולו רעד
"עם העובדת הסוציאלית שלה לשעבר. היא גרה בבית יתומים. היא כתבה לנו מכתב, וביקשה שאם תתקשר אני אגיד לך שהיא תמיד רצתה שיכירו אותה, ושהיא תשמח את תספר לעולם מי היא, או יותר נכון מי היא הייתה" האישה אמרה
הארי ניתק את הטלפון ונפל את הרצפה. 'היא מתה, בגלל שאני לא התקשרתי' חשב
~כעבור 10 חודשים~
הארי עמד בבית הקברות, והביט במילים החרוטות. 'בילי מאקליין'. הוא הניח את הפרחים הלבנים שקנה על יד המצבה ושתק. הוא היה בטוח שעוד אנשים שהכירו אותה יגיעו, אבל אף אחד לא בא. אף אחד לא נסע להלוויה שלה חוץ ממנו. "אני מצטער ששכחתי להתקשר. בדיוק היינו בסיבוב הופעות, ואפילו עם המשפחה לא דיברתי הרבה" הארי דיבר אל הבחורה שנחה בקבר "הקשבתי לבקשתך. סיפרתי את הסיפור שלך לעולם, וכולם מכירים אותך עכשיו" המשיך "אני והבנים עזרנו להקים בית תמיכה לילדים שחווים התעללות, ודאגנו שהציורים שלך יפוזרו בכל הבניין" אמר ומיד הוסיף "את הציור האהוב עליי שמרתי לעצמי, והוא תלוי בחדר שלי"
"ואני מקווה יכולה לראות איך כולם מודעים לסיפור שלך, כי אני לא אשכח אותו לעולם".