הסיכוי היה 0.00001 – פרק שני!!!

"עשר…" הקהל קורא בצעקה את מה שכתוב על המסך הגדול "תשע…" עוד תשע שניות הם עולים, זה משמח אותי "שמונה…" אני מרגישה מעין לחץ בבטן, התרגשות "שבע…שש… חמש… ארבע" מספר המזל שלי , עכשיו שלוש השניות הנותרות יעברו מהר, אני מביטה בדניאל שמביט בי , הוא עמד (^-^) , הוא מביט בי כאילו הוא לא מוצא פואנטה בצרחת מספרים, בעצם , לא בכאילו, הוא לא מוצא פואנטה. "שלוש… שתיים… אחת" ואז החלה הצרחה, המוזיקה של השיר "kiss you" התנגן, החלה צרכה אחת גדולה, וברגע שזאין נכנן והחל לשיר, נהיה מן שקט, כלומר, כולם מחאו כפיים ומידי פעם נשמעה שריקה מהמושבים שמאחור, הקשיבו לי!. ואז הארי נכנס, הילדה שישבה מאחורי הייתה על סף היסטריה , הסתכלתי עליה, היא בכתה (O_O) . ואז ליאם נכנס, דניאל אוהב את הגלח שלו, אבל רק את השיער, הוא אומר שבנים צריכים להיות מגולחים כמו הגלח של ליאם. ועכשיו, נייל ולואי. אני ואביה על סף היסטריה בעצמנו. הפזמון התחיל, והשתיקה שלנו נשברה, שרנו איתם . אני הכי אוהבת את נייל, באמת שאני לא יודעת למה, בעצם, אני כן יודעת (:P) , אני אוהבת את הצבע שיער שלו (אפילו שהוא מחומצן, נו טוב, כשהוא היה קטן הוא באמת היה בלונדיני) , העיניים שלו זה העיניים שאני הכי רוצה בעולם, ואני ממש אוהבת את הקול שלו. אביה הכי אוהבת את ליאם, אני מבינה אותה לגמרי  .
****
הם כבר הספיקו לשיר כמעט הכל, ההופעה באמת ארוכה כמו שאמרו, הם צדקו כשאמרו שיהיו סולואים ואפילו את השיר Irresistible הם שרו , השיר שאני הכי אוהבת. הסתכלתי על השעון שלי, אנחנו פה כבר כמעט שעתיים וחצי, יש עוד רבע שעה להופעה (*^*).
"טוב" לפתע אמר נייל (באנגלית) הוא הזיע (אוומיגד) והתנשף , טוב אתם יודעים, הוא שר עכשיו בלי סוף, בעצם, כמעט בלי סוף. "לפני בערך חודש אנחנו נכנסנו לפורום שלנו, של המעריצים אני מתכוון, וראינו שיר של שתי מעריצות, נורא אהבנו אותו, מיד אחרי זה קיבלנו המון בקשות לשיר את השיר הזה, כי מחר לאחת מהמעריצות שכתבה את זה, יש יום הולדת, אז החלטנו לעשות קאבר, ואנחנו יודעים שהיא פה"
"לשיר קורים safe " אמר לפתע זאין . חמש הבנים התיישבו על כסאות גבוהים. האחרון מבניהם היה נייל, שהחזיק בגיטרה שלו.
תוך כדי מנגינה, מתחילות גם צרחות. "תגידי!" לפתע צועקת אביה "זה לא השיר שאת ומיה כתבתם?"
"זה כן" אני צורחת לה בחזרה ואז אני תוהה לרגע, זה השיר שאני ומיה כתבנו… משהו לא בסדר פה. "זה השיר!!!" אני צורחת מרוב אושר, ומחבקת את דניאל שעמד (בלי רצון) . "הכל בסדר?" הוא שואל אותי
"לא" אני אומרת וצוחקת "אביה, הבאת את האודם שכתבנו איתו?"
"כן… למה?"
"פשוט תביאי אותו". אני אומרת ופותחת את השלט שלנו, הופכת אותו בעוד אני מקבלת את האודם. אני כותבת עליו : I wrote this song
"זה לא את ומיה כתבתם?" שואל את אביה "את לא אמורה לכתוב my bff and I wrote this song"
"טכנית" אני צועקת תוך כדי שאני מסתכלת על הארי וזאין שרים "אני כתבתי אותו, היא רק עזרה לי עם הפזמון" . אני מרימה את השלט. וכנראה שהם רואים אותו כי ליאם לפתע יורד מהכיסא ומתקדם לעברי, זה היום הטוב בחיי (חוץ מהיום שבו אני ודניאל נולדנו) . הוא פשוט מושיט לי את המיקרופון, ומשום מה נהיה שקט בקהל ובבמה. "תשירי" הוא לוחש לי (באנגלית) "זה השיר שלך, מחר הולדת שמח" הוא מחייך. אני מתביישת אבל… משהו לא בסדר קורא כאן, אני מזייפת, אני לא יכולה לשיר, זאת תהיה פדיחה, ואולי כל זה חלום?, אולי אני מדמיינת את הכל.

לפתע אני מריחה ריח שרוף אבל מתוק בו זמנית, אני שומעת קולות . אני פותחת את עיני ורואה את הדודים שלי ואת דניאל, כולם בפיג'מות, אני רואה את דודתי מחזיקה עוגה עם נרות שחצי מהם כבויות. "יום הולדת שמח" הם אומרים. פ** זה היה חלום, וההופעה היום, ומיה כן הולכת אתנו, וגם אביה כמובן, ודניאל לא יבוא, נו טוב, לפחות היה חלום טוב. בנוסף לכך, אני רואה את דניאל מחזיק קופסא קטנה ועל ידו מאין צמיד מחוטים שרקום עליו בכתום האות D