התכתבות עם מפורסם פרק 7

בפרק הקודם:
אמילי לא יכלה יותר לעצור את דמעותיה. היא רצה אל אמא חיבקה אותה ולחשה לה לאוזן את כל התודות שרק יכלה להוציא מפיה ולבסוף אמרה:
"אני עדין אזכור אותך בתור אמא שאפשר לדבר איתה על הכל ואני לא אפחד לפנות אליך אבל אני לא רוצה להישאר בקשר עם הבני דודים כי הם גרמו לי ללא מעט סבל בחצי שנה האחרונה ואני מצטערת לומר זאת" אמרה אמילי ושוב גל דמעות פרץ מעיניה.
ליאם ניגש אל אמילי חיבק אותה ולחש לה באוזן:
פרק 7:
"אמילי, אני מאושר שאנחנו באמת אחים אבל אני מצטער להגיד לך שהחיים שלך מעכשיו יהיו קצת קשים במיוחד בשנה או שנתיים הקרובים".
"למה?" שאלה אמילי במבט מופתע.
"אני מפורסם. יש לי מיליוני מעריצים על כל פני כדור הארץ, אני בלהקה מאוד מפורסמת ולכן כשיגלו שיש לי אחות תתחיל סערה סביבך" הסביר.
"אבל אני לא רוצה את זה" אמרה.
"אין מה לעשות. אם התקשורת לא תבין שאת אחותי יוציאו שמועה שאני יוצא עם קטינות ויכולים לאסור אותי" אמר באי נוחות.
"אז, מתי אתה רוצה לספר לכולם?" שאלה.
"אני מעדיף שעד שלא יתחילו לחשוד לא להגיד כלום ובגלל זה אנחנו ניפגש בחשאי. אלא אם את רוצה להודיעה על זה בפומבי בקרוב" אמר.
"לא, אני מעדיפה ככה. אני רוצה לחיות את החיים שלי כמו לפני ורק כשאני אסיים את בית הסר עוד חצי שנה להתחיל עם כל השיגועים האלו" אמרה.
"אוקיי, לי אין בעיה" אמר ליאם וחיבק שוב את אמילי.
דודה טינה ניגשה אל המטבח לעזור לאמא המאצת של אמילי עם עריכת השולחן.
"אלה, איך את חושבת, זה היה מוקדם מידי?" שאלה טינה.
"אני חושבת שהיא כבר התחילה לחשוד אז זה היה בסדר גמור" אמרה אלה כשדמעות בעיניה.
"למה את בוכה?" שאלה.
"אני לא רוצה להפרד מאימילי אבל אני יודעת שזה מה שיעשה לה טוב ואני רוצה שהיא תהיה בתנאים שנוחים לה וטובים לה" ענתה.
"אני מבינה אותך, אבל אני רוצה להגיד לך שאמילי כבר יחסית גדולה והיא במלא הייתה עוד כמה שנים עוזבת את הבית וגם ככה ההית צריכה להגיד לה שהיא מאומצת כי ככה מתנהלים החיים ואני חושבת שהכי טוב להיות תמיד כנים בלי סודות במשפחה" אמרה דודה טינה, הניחה את קערת הסלט על השולחן וחיבקה בחוזקה את אלה.
"אני מקווה שהיחסים שלנו לא ישתנו עקב זה" אמרה אלה וניגבה את דמעותיה.
אחרי ארוחת הערב ליאם ודודה טינה נפרדו מכולם והלכו לביתם.
"ליאם, אני חושבת שאתה צריך להסביר לאמילי שהיא לא צריכה עכשיו לראות את המשפחה שלה שונה ולהתחיל לתעב מישהו רק בגלל שהיא מאומצת" אמרה דודה טינה בעודה נוהגת.
"אני אדבר איתה מחר. תכננו ללכת למסעדה פרטית כי אנחנו צריכים להכיר יותר טוב" אמר ליאם.
"זה רעיון מצויין" חייכה טינה.
כל הלילה חשב ליאם על האירועים שהתרחשו.
בשעה שלוש בלילה צלצל ניידו של ליאם והוא התעורר בבהלה.
"לאים, אני חייב את העזרה שלך. תבוא בבקשה מהר למועדון 'הפרפר', קרה משהו ללואי" צעק נייל לתוך השפורפרת.
"אני בא" החזיר ליאם תשובה ומיהר להלבש.
כשהגיע למקום ראה את לואי בוכה וסכין סידו. מסביבו הרבה ניידות ועזרה ראשונה ובידו חתכים שנראו עמוקים.
נייל ניגש אל ליאם בעיניים רטובות מדמעות.
"אני לא חושב שהוא עשה את זה לעצמו. אני חושב שזו תחבולה" אמר.
"אני מקווה שהכל יהיה איתו בסדר ולא איכפת לי איך זה קרה" אמר ליאם ומיהר לעזור להרים את לואי אל הניידת.
"נייל. יש לי בפלאפון איש קשר בשם 'אמילי יפתי', בבוקר תשלח למספר הזה הודעה שכנראה המסעדה מבוטלת בגלל שחבר שלי נפצע ושאני אוהב אותה מאוד" צעק לנייל ליאם כשהוא נכנס לרכבו הפרטי ונסע אחר האמבולנסים.
נייל לא הבין את המתרחש אך החליט להקשיב לליאם וחזר לביתו.
בביתו נייל ראה פתק שכתב היד היה נראה כאילו נכתב במהירות. בקושי רב נייל הצליח לקרוא את הכתוב: