ואלו בעצם החיים שלי… פרק 1

נקודת מבט אליאן
קמתי לעוד בוקר רגיל רק שזה לא בוקר רגיל היום אני חוזרת לאנגליה סוף סוף לחזור למשפחה שלי שלא ראיתי חודש כי הייתי במשלחת לצרפת מהתיכון שלי. "היילי היילי היילי" ניסיתי להעיר את חברתי שבמקרה גם השוטפה לחדר שלי. "היילי קומי כבר בוקר עוד חצי שעה יש ארוחת בוקר ואז עולים לטיסה" אמרתי בניסיון להעיר את היילי. "אני קמה אני קמה" מילמלה. עשיתי את אירגוני הבוקר שלי התלבשתי בטייץ ארוך בצבע בורדו משופשף שריג אפור משופשף צעיף לבן ומגפיים שחורות גבוהות. קלעתי את שיערי השטני לצמה לצד ארוכה.שמתי טיפה מייקאפ פס איילינר דק ואודם אדמדם.הסתכלתי במראה וראיתי ילדה בת שבע עשרה בעלת שיער שטני ארוך צבע עיניים אפור-תכלת צבע עור בהיר רזה וממוצעת בגובה ילדה בסדר. "מה קורה?" התפרצה מאי לחדר. "בסדר את יודעת" היילי ענתה. "בנות בואו לארוחת בוקר" אמרתי ומשכתי אותן איתי לחדר האוכל במלון בוא התגוררנו חודש שלם. לאחר ארוחת הבוקר עלינו לחדרינו הבאנו את מזוודותינו ועלינו לאוטובוס אשר הסיע את כל המשלחת לצרפת חזרה ללונדון. עלינו למטוס ישבתי ליד החלון כשמאי יושבת לידי והיילי לידה. האמת שכל הטיסה ישנתי.
"אליאן אליאן קומי הגענו העירה אותי היילי. "מה כבר הגענו?" שאלתי מופתעת "כן בואי" ענתה ומשכה אותי מחוץ למטוס. כל אחת לקחה את המזוודות שלה והזמנו מונית. "ביי בנות" נפרדתי ממאי והיילי כשהמונית הגיע לביתי. "ביי נדבר מחר יש לנו חופש של שלושה ימים." אמרה היילי. "אז ניפגש מחר אמרה מאי. דפקתי על דלת הבית המוכרת לי עם השלט משפחת טומליסון ולואי אחי הגדול פתח לי את הדלת. "אחות קטנה" אמר ומחץ אותי בחיבוק "אח גדול התגעגתי רק אל תמחץ אותי" אמרתי ושנינו צחקנו. לואי עזר לי להעלות את המזוודות,החלפתי לפיג׳מה חמימה והתחלתי להוציא מאחת המזוודות בגדים. "אחות קטנה תקשיבי אמא ואבא טסו לאוסטרליה שוב והם יחזרו עוד שנתיים" "מ… מה?" שאלתי וערמת הבגדים שהייתה בידי נפלה, דמעות החלו לרדת מעיני. "זה לא הוגן הם כל הזמן בעבודה" "אני מבין אליאן יפה שלי גם לי זה כאב" אמר לי בקול מלא עצב וחיבק אותי חזק. "לואי אני רוצה ללכת לישון" אמרתי לאחר חתי שעה שאני בוכה."אוקיי לילה טוב" אמר ויצא מחדרי. "אבל אני רוצה שתישן איתי רק הלילה." אמרתי "טוב" הסכים לואי לבקשתי וניכנס איתי מתחת לשמיכה וחיבק אותי התחלתי לבכות לתוך חזהו. "למה הם חייבים לעבוד כל הזמן הם בקושי בבית הם אפילו לא היו שותפים בילדות שלי הם רק נותנים לנו כסף והלכים לעבוד זה לא הוגן" אמרתי ללואי. הרגשתי כמה טיפות של דמעות מגיעות לחולצתי אך הן מיד הפסיקו לרדת ידעתי שאלו הדמעות של לואי. "די יפה שלי לכי לישון"אמר ולאחר כמה שניות נרדמתי.
נקודת מבט לואי
אליאן נרדמה בתוך חיבוקי, היא כל כך רגועה כשהיא ישנה כואב לי עליה איך שכל הילדות שלה אמא ואבא לא בבית גם לי זה קשה וכואב אבל אליאן כל כך עדינה ופגיעה. לאחר כמה דקות גם אני נרדמתי.
בוקר
נקודת מבט אליאן