סוף

אני:לאן הולכים?

זאיין:אנחנו הולכים לבמות היום זה ההופעה האחרונה שלנו…

אני:אווווווווווווווווווווו :[ אייזה עצווווב זההה

זאיין:לפחות את פה איתי..

אני: :D א ני תמיד איתך…

וחיבקתי לו את הזרווע שהוא שילב את האצבעות שלנו יחד

הגענו למאחורי הקלעים של הבמה… היא עננקיית ממה שראיתי מהוילונות…יש שם יותר מ 100,000 איש…

זה מדהיייים

זאיין נתן לי נשיקה אחרונה לפני שהוא הלך להתלבש….. וחיוך קטן שאני תמייד מאושרת לראות..

אני ושלי התיישבנו על הספות שהיו שם.. ודיברנו עם אמבר ויובל… בטוייטר…

אחרי חצי שעה זאיין חזר..

זאין:מוכנות?

אני: אתה אמור להיות מוכן …

זאיין:אני…בסדר…

אני:חח אל תיהיה לחוץ… כל פעם שתירצה לראות אותי אני יעמוד ממש פה ליד הרמקוולים..ואולי יאבד שמיע אבל בסדר.. ואתהת תוכל לראות אותתי…

זאין:חחחחחחחחח , בוואיי הנננה

הוא משך אותי עליו… ועטף אותי עם הזרועות שלו..

זאיין:את תיהיה פה שאני חוזר נכון?

אני: אני לא יעזוב את הרמקולים… אתה יודע ניראה לי שאני יקרא לו בארט…

וחיבקתי את המיקרופון

פתאום מישהו התחיל לדבר לרמקולל אני יישר קפפצתיי.. על זאייין

זאין:חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח, אולי שתיהיה עם ההוילון… זה יהיה לך יותר בריא

אני: גם נאי חושבת…

אמרתי והלכתי לחבק את הווילון

הוא צחק…

ונישק אותתי…

אחריי עשר דקוות המופע התחיל .. אני ושלייי הסתכלנו עליהם מאחוריי הוילונוות.. מידיי פעם ראיתי את זאיין מציץ ומחיייך אליי… שמישהו אחר שר…

אבל …באמצע המופע …משהו שחששתי מימנו קרה…

התחלתי לראות את זאיין פעמיים… והכל התחיל להסתובב…

החזקתי את הוילון יותר חזק בייידים שלי מנסה לא ליפול…

זזתי אחורה ותפתי את המעקה שאני נושמת בכבדות..

הרגשתי את היד של שלי נוגעת לי בגב

הכל התחיל להשמע מעורפל

"את בסדר?"

"הייליי?"

"הייילי את בסדרר…תסתכלליי עלייי"

הרמתי את המבט שלי עלייה…

הרגשתי מכהה חזקה בראש וזה הדבר האחרון שאני זוכרת…

===שלי=====================================================

היא נפלה לי בין הידייים.. לא ידעתי מה קורה… אנשים ביטוחון …ועזרה ראשונה באוו.. לקחו אותה לחדר.. לא ידעתיי מה לעשוותתת.. פשוט רצתי אחרייהם….

הם השכיבו אותי על הספה מדדו לה דדברים בדקו לה את הדופק עיניייםם… ואז הם התקשרו לאמבולנס לחשש שלל איבוד חיים..משהוו… כבר לא חבתי …לא ידעתיי שם דבררר… קפצתי איתה לתוך המבלונס… שהאיש מזריק לה דברים לייד ומחבר לה חוטים…למים…

דמעות התחילו לרדת מעצמם…

===========================זאיין==================================

הייה לנו עוד שלוש שירים וסייממנוווווו קוולקרוקוקולול..

הצצתי להיילי…והנה היא עומדת שם ..לא מורידה עין מימני… הסתובבתי לשנייייה.. ואז החזרתי את המבט שלי עלייה אבל היא כבר לא הייתה שם..

מה קרה?, היא בסדר?, נו בטוח היא בטח בשירותים אוו משהוא…שעתיים עברוו לא קשה. האמת שגם לי שלחמצים לא קטניםם….חחח אחרי רבע בדקתי שוב.. היא עדיין לא שםם.. וכל השעה היא לא הייתה שם…וגם לא שליי… עכשיו התחלתי לדרווג…

" תווודה רבהההההההההההההההההההההההההההההההההההה "

צעקתי למקרוופון שאני רץ מהבמה …

ויש רץ לסיימון בודק איפה היילי…

אני: איפה סיימון

שאלתי את אנשי הביטחו..

??" זאיין?

אני:מה.??

???: סיימון אמר לי להעביר לך שהיילי לא הרגישה טוב והעבירו אותו לבית החולים פורטאריסקו …ושתגיעו לשם מהר..

תפסתי את הנהג ורצתי למכונית.. הבנים באוא ירד איתתי.. הנהג התכיל לנהוג…. היה פקקים…. היינו תקועים באמצע הכבייש

אני: איפפה זהה ?

צרכתי על הנהג

הוא סימן לי עם הייד.. אני יצאתי מהמכונית והתחלתי לרוץ הבנים רצו אחרייי…

אחריי רבע שעה הגעתי לבית החולים מזיע מסרייחח חסר אוויר…

ושאלתי את המזכירה

"איי….י.פה ….ה….ה…ה.י..יללי….."

"איפה היילי מוריסון?"

[אני לא כל כך בטוח שזה המשפחה שלה אבל בסדר]

היא אמרה שזה חדר 524

וישר רצנו לשם.. שהגענו ראיתי את שלי יושבת על הריצפה ובוכה…

הארי ישר רץ עלייה..

אני עצרתי… מפחד לדעת מה יש להיילי… לאט לאט הגעתי אלייה… ונעמדתי מולה… נושם כל נשימה כאילו היא האחרונה שלי.. לקחתי את הניירות שהיו לה ביידים… וקראתי

" המטופלת היילי מוריסון סובלת מגידול במוח מדרגה שנייה , ניתוח מידי או אורך חייה ימשכו כ-חודש"

הכל עצר…הנשימות שלי עצרו… המוח שלי עצר… הדפים נפלו לי מהיד… ודמעות התחילו לרדת..

קפאתי…

פרק 85 ואחרון…..

=אצלי====

התעוררתי.. בחדר לבן…. עם ריח של תרופות.. ניסיתי להזיז את הראש אבל לא יכולתי.. היה איזה משהו שמחובר לאף שלי.. שמזרים לי אוויר ,

וביידים היה לי דברים שמזרימים דם ועוד אחד שמזרים מים

מה קורה פה ??

אני: הללווווו?, מייישווו?

מיד שצעקתי את זה זאיין נכנס לחדר ואחריו הרופאים…

הוא תפס לי את היד …העיניים שלו היו מלאות בדמעות , והפרצוף שלו היה אדום..

אני:זאיין?

לחשתי

אני:מה קרה לך?, למה אתה בוכה?

הסתכלתי על הרופאים אבל הם השפילו את הראש… ויצאו…

מישהו:זאיין יש חצי שעה עד לניתוח..

אני:איזה ניתוח?

שאלתי את הרופא אבל הוא התעלם מימני ויצאה יחד עם שאר הרופאים..

אני:זאיין, דבר איתי איזה ניתווחח.. זאיין תסתכל עליי..

אמרתי שאני תופסת לו את הפנים הם עצם את העיניים וחיבק אותי… שמעתי אותו בווכה, אבל לא סתם יבבות של כאב יצאו מימנו …

עלו לי דמעות אני לא יכולה לראות אותו ככה..

אני:זאיין מהקרה?

אמרתי, טוב יותר נכון לחשתי..

אבל הבכי שלו רק התגבר…

אחריי עשר דקות…הוא התנתק מימני והתיישב מולי שהוא עדיין מחזיק לי את הייד והדמעות עדיין זולגות לו מהעניים מרצונם החופשיי…

אני ניסייתי למחוק לו את הדמעות אבל הן ממשיכות לרדת..

אני:זאיין בבקשה תדבר איתתי..

זאיין:אני צטער …שש אני ככה..

הוא ניסה לדבר…אבל זה נשמע כאילו הוא נחנק..

זאיין:את התעלפת במופה,

אני:באמת?

זאיין:ששמעתי רצתי לפה…

שתקתי חיכייתי שהוא ימשייך, אחרי כמה שניות הוא המשיך שוב

זאיין:שבאתי לפה קראתי שיש..לך..יש..לך…גידול במוח

הוא השתתק..שהוא מכסה את העיניים שלו..

הוא התחיל לבכות שוב…

העלתי את החיוך המזוייף היחייד שמצאתי על הפנים…וקראתי לו בקול שמח

אני:זאיין?

הוא הרים את העיניים אליי..הוא הייה מופתע ליראות אותי מאושרת

זאיין:היילי, אל תעשיי את זה..אני יודע מה את באמת מרגיישה … תשחררי את זה החוצה..

אני:אני בסדר.. זה אל בעיה ברור שיש לי ניתוח …כן, אבל אז מה..אני יכנס עוד רבע שעה לניתוח ויצאה כמו חדשה..

אמרתי שאני תופסת לו את היד ומושכתא ותי אלי… הוא התיישב ליידיי וחיבק אותי עם הזרוע שלו…

זאיין:יש 98% שכל מה שאת יודעת עכשיו ימחק לך מהראש…הכל…את תשכחי. הכל ואת כולם..

את :"כולם" הוא אמר בלחישה …

מה , מזה קשוור עכשיו לעזאזלל מאיבוד זיכרון קשוור לעולם עכשיו?!!! יואוו כל החרא בעולם קורה לי נו ברוור!

נאנחתי..

אני:ואם אני לא יעבור את הניתוח..

זאין: יש לך עד סוף החודש…

דמעות הציפו אותי…

אני:אתה תיהיה כאן שאני יתעורר.

הוא הסתכל עליי..

זאיין:כן! אני יהיה !! את צוחקת עליי…ברור… אני יהיה הראשון שתראי…

הסתכלתי עליו שהדמעות כבר יורדות…

הוא חיבק אותי

זאיין:אני אוהב אותך, באמת שכן, ואני רוצה אותך חייה ובועטת לידי כל בוקר שאני התעורר , מובן?

אני:כן,

אמרתי שאני מחייכת..טיפה..

הוא הניח את המצח שלו על המצח שלי…והסתכלנו לאחד בשני בעיניים…

זאיין:בגלל שיש לנו עוד חמש דקות החלטתי לעשות לך משהוא..

הוא לקח אט… והתחיל לרשום לך..

אמבר-אחותי החורגת

שלי-חברה הכי טובה

יובל-חברה טוב

ליאם-זמר, מלהקה ,חבר של זאיין

הארי-חבר של זאיין

לואי-חבר של זאיין

נייל-חבר של זאיין

זאיין-חבר שלי , היילי

[אני לא זוכרת את אמא שלה אז אני קוראת לה…ג'יין]

ג'יין-אמא שלי…כבר לא איתנו ז"ל

מייסון ואריקה-הורים מאמצים ז"ל

הוא כתב לי הכל על היד בכתב קטן אבל מובן…

זאיין:עכשיו שתיראי את זה..את תדעי מי זאת מי…

חייכתי עליו..

אני:תודה

זאיין חייך

"זאייין?"

הרופא קרא לו

אני:שניייה

תפסתי את זאיין ונישקתיי אותתתו..

אבל לא הנשייקות היבשוות ..אלא ..הנשייקות האלה…של "אני יתגעגע אלייך"

הדמעות התחילו לרדת… רופא נכנסה ושחרר אותי מהכל…

הרופא: אתם יכולים להיכנס פעם אחת…אחרונה לפני הניתוח..

[כולם נכנסו ספנים בייחד כולם בווכים עם אף אדום …[חחח תדמיינו את ליאם עם אף אדום..

חיבקוו אוותיי…

אני:אני יחזור אתם יודעיים

הארי:אבל את..

אני:זה בסדר..תראו…

הרמתי את היד והראתי להם..את כל מה שזאיין כתב..

הם חייכו

נייל:בבקשה אל תשכחי אותי..

הוא לחש שהוא מסתכל על הריצפה …

אבל שמעתי כולם שמעו… הדמעות שניסייתי לעצור, אלא שלא רציתי שיצאו פרצו החוצה…

הרופא:אני מבקש לפנות את הדרך..

כולם חיבקוו אותיי וזזו…הארי הייה צריך לשחרר את שלי מימני… ולקחת אותה הצידה בגלל שהיא בכתה…כל כך הרבה…

הם התחילו להזיז את המיטה שהבנים לאט לאט נעלמים הראייה שליי… הסתכלתי על זאיין ולחצתי את היד שלו…

[הם החזיקו ידיים]

כל הדרך דמעות רק ירדו מהפנים של זאיין … וגם שלי לא יכולתי לסבול את הראיון שאני לא יראה אותם יותר… באותה צורה..

אני לא ידע מי הם..או כל אחד אחר בעולם…

אוו כל דבר…

הרופא זאין אני מבקש מימך לצאת…

הוא אמר לזאיין בדיוק שנכנסנו למסדרון

אני:לא, בבקשה…עוד קצת…לא…

אבל הרופאים האחרים תפסו את זאיין והיידיים לנו התנתקו…

זאיין:אני יחכה לך פה,

הוא צעק לי

הנחתי את הראש על הכרית שאני עוצמת עיניים ומרגישה את הדמעות יורדות…

הם הכניסו אותי לחדר הניתוח שם הכל הכחול במקום לבן..ראיתי את הרופא עומד מעליי..

הרופא:זה יכאב טיפה אבל אחרי זה את תשני אז אל תפחדי…

שראיתי אותו מזריק את הנוזל לתוך הצינור שהתחבר לי לוריד …הרגשתי איך חומר הרדמה נכנס לי לכל ורייד בגוף …הסתכלתי על היד הכתוב ותוך שנייה …הכל ניהייה שחור

========זאיין========================

נשענתי על הקיר וגלשתי למטה שאני מקרב את רגלים על החזה שלי ואת הידיים מכסות את הפנים שלי..

התחלתי לבכוות…לא בכיתי ככה מאז שאמא שלי נפטרה…

אחרי כמה דקות הרגשתי שתיי זרועות מחבקות אותתי ללא הייה צריך לבדוק מי זה…זה היה נייל..

הוא גם בכה…

חיבקתי אותו…בחזרה..וישנו על הריצפה ..במסדרון לבן ..חסר צבע..חסר חיים..רצינייי…ומחניק מריח של תרופות ובכיינו…

===7 שעות אחריי==================

"זאייייייין?"

שמעתי קול מוזר…

הרמתי את הראש וראיתי את אבא שלי…

ישר קמתי ורצתי עליו… חיבקתי אותו הכיי חזק שיכולתי..

אני:אבאאאא ,

אבא:זאייין,היא בפנים כבר?

אני:כן, כבר שבע שעות…אני לא יודע מה קורה שם אבא…אני…אנ..י…כ.ב.ר.לא…

באתי להישבר שווב ….

אבל אבא שלי כמו תמיד תפס אותי בן הזרועות שלו והרים אותי עליו וחיבק אותי הכי חזק שיכל…

אבא:הכל יהיה בסדר,זאיין, היא תיהיה בריא

============2 אחריי===============================

כולם ישבנו בחדר המתנה…בשקט, אף אחד לא מוציא ציוץ, כולם בוהיים בקיר… או באוויר הריק…

"שלליי"

שמעתי את אמבר אומרת שהיא רצה לתוך החדר וראתה את שלי ראשונה… ומאחורייה יובל…באה…

אמבר:תגייד לי שהיא בסדר..

היא אמרה שהיא מסתכלת עליי..

אני:היא שם כבר 9 שעות…

אמבר:איבדה את הצבע שלה על הפנים… וישר התיישבה… וכיסתה את הפנים שלה

עם היד שלה..

יובל התיישבה ליד לואי המקום היחידיי שהיה פנוי…

היא הסתכלה עליו.. בייאוש… הוא חיבק אותי והיא הניח את הראש שלה עליו…

הסתכלתי הצידה …זה כואב לי ..לחשווב..ש…לא חשווב…

=====================4 שעות================================

כולם כבר ישנים חוץ מימני

כבר 12 שעות שהניתוח מתנהל..אני נלחץ…כל דקה שעוברת…

מה אם ..זה רצייני מידיי..מה אם אי אפשר…לה..צ…י..לא לא מה אני אוממר… ברור שאפשר..

נשענתי על הקיר ובהייתי בריצפה..ששמעתי אנשים רציים..

זה היה סיימון ניסים והילה….

נעמדתי ישר

סיימון:אייפה היא ?

אני:בניתוח..

אמרתי בקול שקט…הגרון שלי יבש..וקר לי…

ניסים:כמה שעות?

אני:12…

כולם היו בשקט..

היילה: אני בטוחה שהיא תיהיה בסדר, היא ילדה חזקה..

היא אמרה לי שהיא נוגעת לי בכתף..

פשוט הסתכלתי עלייה והנהנתי..

היא הלכה ותיישבה ליד ליאם…על הריצפה..הוא התעורר וראה אותה..

הוא חייך אלייה.. ולפני שהיא ראתה את זה בא…הוא משך אותה אליו לחיבוק ונירדם עלייה…

סובבתי את המבט שלי.. והדבר הראשון שראיתי היה את הרופא יוצא מהחדר הניתוח…ישר עם כל המאמצים שנשארו לי הלכתי לרופא

הרופא:היה ניתוח קשה… אבל הכל מצויין עכשיו… הגידול הוצאה מהראש.. וכרגע היא בריאה כמו שור..ברור עד שתחלים ..אבל חוץ מזה הכל בסדר…

כבר העבירו אותה לחדר שלה.. היא תנוח אני משארים שהיא תתעורר בעוד…8 שעות…גג 10

אני:תווודהה רבהה לךךך, אדווניי תוודהה רבה!!!

אמרתי שאני לוחץ לו את היד….כמה פעמיים.. וחייך חייווך מאוזן לאוזן…

אני:איזה חדר היא אדווני?

הרופא:המבקרים מותר רק מחר ב-13:00 אבל…החדר הוא 529

אני:תווודהההה

רצתי לכולם

אני: קווומווו היא ייצצצאההה מהנייתווחח הכללל בסדרר…

לאט לאט כולם קמו ושמעו אותייי. התחלנו לחבק אחד את השנייי… וכולם עם חיוך ענקיי על הפניםם.. הלכנו לחדר שלה… יותר נכון מחוץ לחדר שלה…

השעה הייתה 4:27

כולם הלכו לישון על הכיסאות שהם אושבים או על הריצפה…אוו אפילו נשענו על הקיר וראיתי איך העיניים שלהם נסגרות… לאט לאט..

אני: תקשייבוו…

כולם הרימו את המבט שלהם אליי..

אני:הביקור מותר רק ב 13:00 אווו קייי אני מציעה שתחזרו למלון….וב 1 תבואו לפה..ונכנס לראות אותה…אני ישאר..

הם:לא..מה…לממה ניראה לך

אני:לא באממת אי רצייניי אתם תיהיו חולים ככה…בבקשה לכו הביתה

אמבר:הוא צודק…לכו הביתה ואני ישר פה עם זאיין

כולם הנהנו והלכו…

התיישבתי לייד אמבר… והיא נאנחה …

אמבר:אני לא יכולה לאבד אותה..

אני:אני יודע…

אמבר:שלי סיפרה לי שהיא רוצה לעבור איתך בחזרה ללונדון

אני:כן, אני בקשתי מימנה לגור איתי..והיא הסכימה..אבל לא ידע איך לדבר איתך על זה..כי את כל כך חשוובה לה..

אמבר:אני מבינה, אני שמחה שהיא תעבור איתך..

אני:באמת?

אמבר:כן, אני בעד שגם תתחתנו..אני רוצה להיות דודה..

גיחחתי

אמר:לא רציני, אם היא רוצה להיות איתך..עד סוף חיייה אני יתמוך בה ב100% , אני ישמח שתיהיה כבר בצורה רישמית משפחה שלנו…

חייכתי

אני:תוודה אמרב

אמרתי שאני מחבק אותה..

אמבר:תודה על הכל זאיין

חייכתי אלייה..

====12:59====================================================

הסתכלתי על השעון ואז הסתכלתי על אמבר..היא ישנה…אני יודע שזה לא בסדר לא להכיר אותה אבל..מה לעשות… אני חייב להכנס לשם..לפני שמישהו בא, נו שעון מפפפגרר

בדיוק שבאתי לדפוק את השעון השעה התחלפה ל 13:00

פתחתי את הדלת ונכנסתי… והנה אני רואה אותה ערה…

יושבת על המיטה שלה שהרגליים שלה מלה והיא מנענעת אותם קדימה אחורה..קדימה אחורה..

אני:היילי?

העיניים שלה התרווחו ועלה על השפתיים שלה חיוך ענקיי

==================אצללי==========================

פתחתי את העיניים אני מרגיישה כאילו לא התעוררתי כבר שניים… הסתכלתי על החדר…הוא היה לבן…הכל לבן..עם ריח מווזר ומסריח כזה… היה דבר כזה שעשה לי בייפיים באוזן וסימן קווים מוזרים..

קודם הזזתי קצת את האצבעות .. ואחרי זה לאט לאט את היד עצמה ואז את זרוע…

ואז יכולתי ממש להזיז אותם..

אחריי זה .. את הרגליים הזזתי.. טיפה קשה אבל אחריי שלומדים מתרגלים…

התרוממתי ממיטה שאני מתייישבת על צד שמעת של המיטה והתחלתי לנענע את הרגליים שאני סורקת את החדר…

ישבתי ככה שעה חיכייתי שמישהו יבוא אבל לא הגיעו אחרי שעה …מישהו פתח את הדלת… הייתי מופתעת חייכתי חיוך ענקייי

אני:זאייין

הוא פשוט בהה בי

אני:מה יש לך בואא הנה…אני רוצצה חייבוווק

הוא זז אבל לאט לאט

אני:מה יש לך?

זאיןןן:את זוכרת אותי?

אני:למה שאני לא יזכור….אוו תיראה יש לי גרבים עם ציורים..

אמרתי לו כולי בהתרגשות שראיתי את הגרביים שלי..

הוא התקרב אליי…עוד יותר שהוא היה ממש מולי..

אני זזתי קדימה ונישקתי אותה..

אני:הכל בסדר?

זאיין:מי זאת אמבר?

אני:לא יודעת…אני אמורה לדעת?

זאיין:ו.ליאם?

אני:אמ.. לא מכירה…

זאיין:ומה עם ג'יין? היילי מי זאת ג'יין?

[אמא של היילי]

אני:תגייד זה אמור להיות משחק כי ניראה לי אני מפסידה…

אמרתי שאני עושה לו פרצוף חצוץ..

זאיין הרופא אמר שאת לא תזכרי 98% מהדברים..

הוא מלמל לעצמו

אני: אז אתה ה2% שכן זכרתי…

אמרתי עם חיוך

הוא הסתכל עליי.. וחיייך חיוך מאוזן לאוזל

תפס אותי בעדינות ונישק אותי….

אני:אני אוהבת אותך

זאיין:גם אני אוהב אותך

=======הסוווווווווף======================================